הילד בן 33: למי אכפת ממוזיקה חדשה?
אם ברונו מארס נשמע לכם כמו שם של חטיף ושאר הפופ העכשווי כבר לא צובט לכם בלב - כנראה שהגעתם לגיל שאפשר להפסיק. בעקבות מחקר שמצא כי 33 הוא הגיל בו מתקבע טעמנו במוזיקה, יצאנו לבדוק כמה ריגושים מוזיקליים עוד נותרו לנו. לא בטוח שתרצו לשמוע את התשובה
"אני לא יודע אם זה מדויק לגבי 33, אבל זה מאוד נכון", אומר שי להב, 46, מבקר מוזיקה ותיק שנדרש כמובן במסגרת מקצועו להישאר מעודכן ולהכיר גם את האקטים המוזיקליים הטריים ביותר בשטח. "זה נכון, אגב, לא רק למוזיקה, אלא בכלל לתרבות. סרטים לא ירגשו אותך כמו שריגשו אותך כשהיית יותר צעיר, ספרים, הכל.
ספציפית לגביי, מוזיקה זו הכרה נורא כואבת, עבור מישהו שהמוזיקה היתה כל החיים שלו. זה כמו סם, אתה כל הזמן מחפש את הריגוש האדיר שהיה לך פעם ואתה לא מגיע לעוצמות האלה יותר. מדי פעם מגיע השיר או האלבום שאיכשהו מחזיר אותך לזה, אבל זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה למצוא אותו".
אתה יכול לסמן רגע ספציפי שבו התחלת להרגיש כך?
"באזור ה-30 פלוס. זה גם נורא עניין של מצב משפחתי, אם יש ילדים או לא, זה בא ביחד בדרך כלל. אני זוכר את עצמי כשנולד הבן הראשון שלי. אשתי נשארה בלילה בבית חולים ואני שוחררתי הביתה. באופן טבעי הייתי מוצף ברגשות, ואנשים כמונו, כשהם שמוצפים ברגשות, מחפשים איזו מוזיקה לפרוק או לחגוג איתה. אז הלכתי לדיסקייה שלי וחיפשתי את השיר שיציין את זה שנהייתי אבא.
כבר לא הדבר הכי חשוב בעולם. ג'ון לנון - "Beautiful Boy"
זו היתה אולי הפעם הראשונה שהרגשתי שהמוזיקה כבר לא נותנת לי מענה לכל דבר בחיים כמו שזה היה עד אז. שום דבר לא הצליח לשחזר את הריגוש הזה בלראות פתאום את התינוק. כשיש לך ילד אז שיר של ג'ון לנון זה כבר לא הדבר הכי חשוב בעולם, אתה יודע".
אתה מרגיש היום שאתה חייב לאמן את הסקרנות הזו, כמו שריר?
כן, לחלוטין, זה ממש לעשות כושר. פעם זה היה לי רק כיף לשמוע מוזיקה חדשה. לא הייתי צריך מוטיבציה מקצועית בשביל לעשות את זה. היום לפעמים אני צריך להכריח את עצמי. אני תולה את זה במהלך החיים. גם החוויות שאתה צובר הן בווליומים הרבה יותר נמוכים, אז אתה כבר לא מחפש שיר שיתעל אותם. אני משווע לחזור לריגוש הזה שהיה לי במוזיקה, וזה קורה לעיתים נדירות, אבל זה כנראה כבר לא יקרה יותר. כבר היה השיר הזה ששרט לך את הלב, כמה אפשר לשרוט עוד יותר עמוק?".
"אני מרגיש בדיוק ההיפך. אצלי, לפחות, התשוקה רק עולה", מצהיר שרון מולדאבי, מוזיקאי ומבקר מוזיקה, שמתעקש שהעיסוק במוזיקה הוא חיפוש אינסופי אחר הצליל החדש. "כשאני שומע שיר חדש מצוין אז אני ישר מתלהב מזה כמו ילד ואני רוצה לחלוק את זה עם כל העולם. ככל שאתה עושה יותר מוזיקה בעצמך כך הסקרנות וגם ההתפעלות רק הולכות ונהיות יותר חזקות".
עם זאת, גם הוא מסייג את דבריו. "אני חושב שאני לא דוגמה טובה, כי מוזיקה זה החיים שלי. אני התחלתי ללמוד לנגן רק בגיל 27, שזה גיל שכוכבי רוק מתים בו. אני כן יכול להגיד שבשנים האחרונות אני יכול הרבה יותר להתלהב מפרטים מסוימים של אינפורמציה מוזיקלית, ונניח לא קורה לי הרבה שאני שומע משהו ואומר 'וואו'. אני חושב שהיכולת של משהו לטלטל אותי ברמה התרבותית הולכת ופוחתת".
"אני חושב שלכולנו יש איזה גיל שבו מוזיקה היא משמעותית נורא כזהות, בטח למוזיקאים", מסביר הזמר יזהר אשדות. " 15-18 זה גיל שהמוזיקה שאתה אוהב היא חלק מהזהות שלך, היא מייצגת אותך אפילו, והדברים שאתה שומע באותה תקופה, בגלל שזו תקופה כל כך אינטנסיבית מבחינה רגשית, מלווים בפסקול. אתה הולך לצבא ועדיין יש פסקול, אבל באיזשהו שלב אתה נכנס לחיים האמיתיים.
רוב האנשים מתחתנים, עושים ילדים, עובדים, ואז המוזיקה הופכת להיות נוסטלגית. היא הופכת להיות הקשר הרגשי שלך לגיל הזה המשמעותי נורא. ואז אנשים מתקבעים בדרך כלל על המוזיקה שליוותה והיתה פסקול לתקופה הכי משמעותית בחיים שלהם מבחינה רגשית".
ריהאנה - "American Oxygen". יזהר אשדות כבר לא יפיק לה אלבום
אם כשמדובר במבקרים מוזיקלים, הצורך להתעדכן ברוח הזמן גובר עם כל שנה שעוברת - אז בחייו של המוזיקאי שגם מפיק עבור אומנים אחרים מדובר בהכרח של ממש. "אני חושב על זה שאם הייתי מוצא את עצמי בניו יורק באיזה אולפן והיו אומרים לי 'תשמע אנחנו ניתן לך עבודה, אבל אתה חייב להפיק רק היפ הופ", אז הייתי מוצא דרך לעשות את זה מבחינה טכנית, זו לא הבעיה, אבל הייתי נכנס ללחץ", מוסיף אשדות.
"זה לא כי אני לא מכיר את הכלים, אלא כי אני לא בטוח שאני מרגיש את רוח הזמן. אני מקשיב לפופ של היום ואני עדיין מבין איך הם עושים את זה, למרות שהכלים חדשים והאסתטיקה חדשה. ועדיין, אני לא בטוח שאוכל להפיק סינגל לריהאנה כי צריך נורא לאהוב את הדבר הזה כדי לעשות אותו טוב".
אתה מוצא את עצמך נהנה ממוזיקה חדשה?
"אני ממשיך להיות מעודכן ולהקשיב, זה נורא חשוב לי לדעת מה קורה. אבל אני קולט שהדברים החדשים שאני מתאהב בהם מזכירים לי דברים של פעם. לדוגמא, בשנה שעברה יצא אלבום חדש ללהקת 'אלבו'. יש שם שיר בשם מצוין "Charge". עכשיו, למה התאהבתי בשיר, באלבום ובאלבו בכלל? כי הסולן שלהם נשמע כמו פאקינג פיטר גבריאל! זו אסתטיקה של ג'נסיס! גם אם זה חדש לגמרי, זה מתחבר לי למשהו ישן ומזכיר לי משהו מפעם".
אז בטרם תרוצו בהיסטריה אל בלוגי המוזיקה הנחשבים בעולם ותעמיסו על תוכנת ההורדה שלכם את מיטב להיטי התקופה, אתם יכולים להירגע. יש גם מי שלא רואה בהתמקמות נינוחה באזור הנוחות שלך כפתרון לא רע, מעמסה אחת פחות בחיים. כי ככה זה כשמשלימים - הייאוש הופך יותר נוח.
מוטי דיכנה, סולן להקת "הסיקסטיז", הוא דוגמה מצוינת לכך. כמשתמע משם להקתו, דיכנה, 61, מקבל באהבה את חיבתו לנוסטלגיה. וגם אם יש שיאשימו אותו בארכאיות, הוא מצידו - שלם עם הבחירה שעשה. "אני שומע מוזיקה בעיקר ישנה. לאו דווקא סיקסטיז - גם סבנטיז. דברים ישנים", הוא אומר. "באופן אקראי אם אני רואה MTV אז יש דברים שאני יכול לשמוע, אבל את רוב הדברים שם אני לא מסוגל לשמוע, אני מודה".
מתי בערך "נתקעת" על התקופה הזו?
"פחות או יותר בגיל 33, כשהקמנו את הלהקה, כי עד אז ניגנתי כבר עם כולם ועשיתי הכל. ואז הבנתי שהמוזיקה העכשווית כבר לא דיברה אלי".
זה הבהיל אותך בצורה מסוימת?
"מה יש להיבהל מזה? זה קרה באופן טבעי ולא חשבתי על זה שהנה זה קורה. זה פשוט קרה, הכל אתה מבין בדיעבד. אתה לא אומר לעצמך 'זהו, מעכשיו אני שומע רק את המוזיקה הזו'. זה קרה. אני אפילו לא זוכר את התהליך. האמת היא שהרבה שנים אחרי שמתי לב. לפני איזה עשרים שנה בערך, אחרי כמה שנים טובות בסיקסטיז פתאום אמרתי - רגע, מה אני פה תקוע במוזיקה הזו? אז אמרתי כן, בסופו של דבר זו המוזיקה שמדברת אליי וזהו. אני גם לא רואה בזה שום דבר שלילי".
אתה לא מרגיש לא רלוונטי באיזושהי צורה? בכל זאת, עברו כמה עשורים ותקופות במוזיקה.
"אני, בתור מוטי דיכנה, את שלי עשיתי, אני כבר לא חייב. אני יכול להנות ממה שאני נהנה ממנו מבלי להכריח את עצמי לשמוע דברים שאני יודע עמוק בתוך תוכי שכבר לא מדברים אלי. זה פער הדורות. מדי פעם אני עובר ליד החדר של הילדות שלי ושומע את המוזיקה שהן שומעות, אבל היום החלפתי תפקיד עם אבא שלי. פעם הוא היה צועק עלי שאני הורס את המחט בפטיפון כשהייתי שומע ביטלס. היום אני אומר להן 'מה זה הרעש הזה?"'.
אבל אובייקטיבית לא חסרה מוזיקה טובה שבאה אחרי העשורים האלה.
"באייטיז הייתה המוזיקה הכי נוראית שהיתה אי פעם ביקום. בכל הזמנים לא היתה מוזיקה כל כך גרועה כמו באייטיז, שבעיקר הייתה מושתתת על תסרוקות. אפילו היום כשאני שומע אני לא אומר 'וואלה היה בזה משהו'. לא היה בזה כלום, זה חרא של מוזיקה. ואז כנראה אמרתי 'יאללה, נגמרה המוזיקה. בואו נעשה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב ומה שאנחנו הכי אוהבים. אבל בשנות התשעים היו דברים דומים למה שאני אוהב. אואזיס למשל, זו דוגמה ללהקה שהיתה לדעתי פשוט להקה מצוינת. שירים טובים. זה שהם פסיכים זה גם חלק מהמסורת. כולם היו פסיכים בשנות השישים".
אואזיס. מורשת ארוכה של פסיכים
"אני אגיד לך בדיוק מתי זה קרה אצלי. זה היה דווקא בשנות העשרים שלי כשכולם אהבו את אואזיס ואני זוכר ששאלתי את עצמי 'אוקיי, וואט דה פאק?'", נזכר אייל "קוואמי" פרידמן, 41, שדרן ועורך מוזיקלי ותיק וכיום איש תחנת הרדיו "הקצה".
"לא הבנתי למה כולם מתלהבים מהדבר הזה, זה ממש משעמם אותי, הכל נשמע לי כמו אותו השיר. זה נשמע לי חסר נשמה. חשבתי לעצמי שאם אלה הגיבורים החדשים של הרוק, אם זה מה שקורה עכשיו, אז באמת לא נשאר לאן ללכת. מסביבי כולם אמרו זו להקת הרוק הכי גדולה בעולם, הכי חשובה, זה היה כל היום ברדיו וזה ביאס אותי לאללה. זה אחד הדברים שדחפו אותי עוד יותר עמוק לעולם ההיפ הופ".
"חוויתי איזושהי נפילה עם עצמי, תחושת מיאוס והרגשה שהכל נגמר ואני לא יודע אם יש למוזיקה יותר לאן ללכת ושאני לא מצליח להתחבר לדברים. עברתי איזה שנתיים כאלה לפחות, שממש הרגשתי את כל הדלק, התשוקה והאהבה פשוט יוצאים מהגוף שלי. באיזשהו אופן האשמתי את המוזיקה. הרגשתי שלא קורה יותר שום דבר מעניין בעולם וכל מה שנשאר לעשות זה להישאר עם הדברים שאהבתי פעם, וגם זה כבר הרגשתי שפחות מרגש ומלהיב אותיי".
קוואמי - "מאבד את הקצה". אצלו זה קרה דווקא בשנות העשרים.
ב-2004 הקליט פרידמן את השיר "מאבד את הקצה" - חצי קאבר חצי טייק אוף על השיר "Losing The Edge" של להקת LCD סאונדסיסטם, שכולו עוסק בפחד לאבד רלוונטיות, רעב וקשר למוזיקה. "יש בשיר הזה משהו מהפחד הזה, מהפחד לאבד את התשוקה, את האהבה הזו, שהיא אחד הדברים המרכזיים שמניעים אותי בתור בן אדם", הוא מספר. "אני באמת יכול לומר שמאז שהוא נכתב ועד היום אני מרגיש לא רק שזה לא הולך לי אישית לאיבוד, אלא יש תקופות שאני מרגיש שזה חזק ומתחזק בי יותר מתמיד".
אבל לא צריך לקחת את המחקר החדש כעובדה מוגמרת. אם לשפוט לפי סקר רחוב שערכנו השבוע - נראה שמידת הבקיאות של המאזין הישראלי לא בהכרח תלוית גיל. והרי התוצאות:
שיטוט של יום שלם ברחובות תל אביב הניב מפגשים עם צעירים בני 18 שלא שמעו על הזמרת בת גילם לורד, נשאלים בני 35 ידעו לזהות את שמות המבצעים מאחורי להיטים כמו "Uptown Funk" או "Shake It Off, מוזיקאים בני 26 לא זיהו את תמונתה של טיילור סוויפט ובני 22 סיפרו על אומנים ותיקים שגילו רק לאחרונה. גם אם ישראל לא נמנית עם הארצות המעודכנות ביותר בעולם מבחינה מוזיקלית (ויעידו על כך שלל הופעות הנוסטלגיה הפוקודת את מחוזתינו מדי שנה) - לפחות מהבדיקה שלנו, נראה שהמצב לא כל כך נורא.
