תנו לגדול בשקט / התערבות ההורים בכדורגל
הם מקללים שופטים, צועקים על מאמנים, מתעמתים עם הורים אחרים ‑ ולפעמים גם מרביצים. בשנים האחרונות גוברת ההתערבות השלילית של הורים בספורט של ילדיהם. הכוונה שלהם אולי טובה, אבל כל המומחים מסכימים: הם הרבה יותר מזיקים לילד מאשר מועילים לו
עבור רבים מדובר בעניין כה שגרתי עד שאפילו לא מדווחים עליו באופן קבוע. קללות נגד המאמן שלא משתף את הילד או מציב אותו בעמדה לא נכונה, קללות לכיוון השופט ששורק נגד הילד, מילים בוטות לעבר ילדים מאותה קבוצה שלא מוסרים לבן של אותו הורה או קללות לעבר ילדים מהקבוצה היריבה וכמובן, איך לא, עימותים קשים בין ההורים עצמם ביציעים, עימותים שמגיעים גם לאלימות פיזית.
מטבע הדברים אנחנו נחשפים לסיפורים הבולטים, אלה שמגיעים מהליגות המסוקרות יותר כמו הליגה לנוער או נערים א' בכדורגל, אבל כמות האירועים שלא מגיעה לאוזני הציבור גדולה בהרבה.
"הילדים מחקים את ההורים"
כמו בתחומים אחרים בחברה הישראלית, התערבות הורים מקובלת יותר מבעבר גם בספורט. היום הורים מתערבים בענייני הילד בבית הספר, ואפילו מול המפקד בצבא, הרבה יותר מבעבר. ובספורט, כשכל אב משוכנע שהבן שלו יהיה יוסי בניון הבא או הישראלי השלישי ב-NBA, זה בהחלט בולט.
כמעט תמיד הגורמים המעורבים לא רוצים שהסיפור יגיע לכותרות. מי שכן באה במגע עם חלק גדול מהמקרים היא עמותת "ערכים בספורט". העמותה פעילה ב-57 רשויות ובפעילות שלה לוקחים חלק לא פחות מ-10,400 ילדים ובני נוער.
"לפי המשטרה יש ירידה באלימות בספורט, אבל ההתערבות השלילית של ההורים כל הזמן עולה", קובע מנכ"ל העמותה שחר רובינשטיין. "אנחנו מקבלים את הדיווחים מהמאמנים, מההורים וממנהלי האגודות ולכן שמים לב לזה. המגמה היא עלייה באלימות מילולית ופיזית במחלקות הילדים והנוער, גם בענפי הכדור וגם בספורט האישי, כמו טניס למשל. מאמנים בטניס או בשחייה מדברים על הקושי בבעיה באותה מידה".
"בשנה שעברה במשחק של סקציה נס ציונה היו דקירות בין הורים של שתי קבוצות. במקרה אחר בהפועל באר שבע הורה תקף פיזית מאמן. מי שנמצא במגרשים, ואני נמצא הרבה, יודע שגם אם זה לא ייגמר באלימות פיזית אז זה יסתכם לפחות באלימות מילולית מאוד קשה. באיומים. מאמנים מרגישים חשופים מול הורים שמאבדים את השליטה".
פנינו למספר הורים שהיו מעורבים בתקריות שונות, אבל הם ‑ ואפשר להבין אותם ‑ לא רצו להיחשף. חלקם אף ציינו שהם מתביישים במעשיהם. "אני אדם שקול, לא תמצא מישהו שיגיד עליי דבר רע, אבל כשזה נוגע לעתיד של הבן שלי אני אדאג שהוא יקבל את היחס הנכון", אומר אחד האבות. "התפקיד שלי זה לדאוג לו. אני יודע שזה לא תמיד נעים לו, אבל הורה אחר מפעיל לחץ אז גם אני חייב, אחרת המאמן יקשיב להורה השני והילד שלו יזכה ביתרון".
"גם המאמנים מלהיטים את האווירה"
לא כל הקבוצות מתמודדות עם העניין בצורה שווה. יש כאלה שלא עושות דבר, אחרות מנסות פתרונות שונים. "מבחינתי העניין רלוונטי גם בקבוצת בוגרים ולא רק עם ילדים", מסביר אבנר יאור, מאמן קבוצת הנוער של מכבי חיפה בכדורסל. "התערבות ההורים יכולה להיות מאוד גדולה בין אם מדובר בגיל 17 ובין אם בגיל 24. הדרך הנכונה היא לתקשר ולדבר, לעשות תיאומי ציפיות. ליישר קו ולהציב גבולות. ועדיין, למרות שאנחנו עושים את זה, יש התמודדויות שמגיעות עד לרמה הניהולית. הדמויות הניהוליות הן שאמורות לגשר על הפערים מול ההורים. הבעיה שלא כל מועדון עובד בצורה מתוקנת ולא תמיד יש את התפקיד הניהולי הזה".
"באשדוד היה מצב שכדי לא לפגוע בילד הגענו להסכמה עם ההורה שהוא לא מגיע יותר למגרשים", מספר חיים כהן, מאמן נערים א' במועדון הכדורגל בעיר ועוזרו של אלי אוחנה בנבחרת הנוער. "קבענו שאם האבא מגיע אז הילד הולך ישר הביתה. זה עבד. האבא אמר 'אני לא מסוגל לשלוט בעצמי'".
אתה יכול להבין אותו?
"יכול להבין שאם אני רואה את הבן שלי מקבל מכה אז תצא איזו הבלחה, אבל לא יכול לקבל קללות כלפי כל מה שזז. אגב, שומעים גם את האימהות ולא רק את האבות, בעיקר בגילאים הצעירים יותר. מישהו עושה גליץ' לרגל של הילד שלה והאמא משתלחת לכיוון השופט. אם הילד לא משחק אז זורקים משפטים למאמן. לפעמים גם המאמנים עצמם מלהיטים את האווירה. הם מתרעמים על החלטה של השופט ומשם זה עובר לילדים ולהורים. בנבחרת זה לא קורה. שם הורים יושבים ולא פוצים את הפה".
"לעודד בלי לחץ פסיכולוגי"
האם אפשר לעשות דברים בצורה אחרת? הדמות המתאימה ביותר לענות על השאלה הזו היא ד"ר שלומית גיא, חוקרת ספורט ויועצת לניהול ומניעת אלימות בספורט. ד"ר גיא בילתה תקופה באקדמיות של כמה מהקבוצות הגדולות ביותר באנגליה וכתבה ספר בנושא. "בישראל מדברים על התופעה הזו רק בשנים האחרונות וכמעט שלא מטפלים בה", היא קובעת. "זו הסיבה לכך שהנושא בולט יותר כאן מאשר במקומות אחרים באירופה. יותר מזה, אם מטפלים בתופעה באופן לא נכון אפילו מעצימים אותה, וזה לצערי מה שקורה בארץ".
למה את מתכוונת?
"רוב האגודות פשוט מעדיפות להתעלם מהבעיה, כיוון שלטענתן אין להן את היכולת והאנרגיה לתת טיפול מונע. האינסטינקט הראשוני שלהן הוא להרחיק את ההורה ממוקד ההשפעה על הילד ‑ לאסור עליו להגיע למשחקים, להעניש את הילד בגלל התנהגות ההורה, לנתק את ההורה מכל קבלת ההחלטות לגבי הילד שלו ועוד. זה רק מעצים את הבעיה. הדבר מחזק את חוסר האמון שיש להורה כלפי המועדון, מגדיל את החששות וגורם להורים להפעיל לחץ גדול יותר על הילד. ההשפעה הזו היא הרסנית לילד, שהופך לקורבן בין שני גורמים שהוא מאוד אוהב - ההורים והמאמן. זה משפיע על הילד פסיכולוגית, חברתית ומקצועית".
"מועדונים באירופה התמודדו עם הבעיה בצורה הרבה יותר חכמה. הם תופסים את העבודה עם הילד כעבודה עם המשפחה כולה. בתחילת כל עונה המאמנים מלמדים את ההורים כיצד לעודד את הילדים מבלי להפעיל עליהם לחץ פסיכולוגי. אם ייצא לך לראות משחק באחת האקדמיות לכדורגל באנגליה תוכל לשמוע הורים עומדים על הקווים וקריאותיהם נעות בין "גוד גיים" ל"באד לאק". ילד שירגיש שההורה מצפה ממנו להיות מושלם כל הזמן לא יתאמן על בעיטה ברגל החלשה שלו, למשל. כנ"ל לגבי כדרור ביד החלשה בכדורסל, חבטת פלאט בטניס ועוד".
"מבטיחים להורים שהבן יהיה מסי"
עמותת "ערכים בספורט" מנסה לתת פתרונות אחרים. יש, למשל, סדנאות להורים או סדנאות משותפות להורים ולילדים. בכל מקרה, מה שחשוב הוא העבודה הקבועה בין המועדון למשפחות. "הרבה הורים אומרים 'המועדון לא מדבר איתנו אז אנחנו נדבר מהיציע'", מסביר מנכ"ל העמותה רובינשטיין.
"המאמנים אומרים שכל מה שאכפת להורים זה כמה דקות הבן שלהם משחק. ההורים אומרים שהמאמן מרכיב את המקורבים. ואין דו שיח. מאמן או מנהל מקצועי מבטיח שהבן יהיה מסי וזה יוצר ציפייה שלא מתממשת. אנחנו מאמינים שחייבים להגדיל את התקשורת בין המשפחה למועדון. הריטואל בתוך המועדון הוא הכי חשוב ‑ תיאום ציפיות, ימי קבלת הורים. משה דמאיו, למשל, צילם את ההורים לתקופה מסוימת ואז הראה להם איך הם נראים כקהל".
"מחקרים מראים שהתערבות כזו של הורים מפחיתה מביצועי הילדים. יש הבדל גדול בין ילדים עד גיל 14 לבין גדולים יותר. בגילאים הצעירים הילד מאוד מזוהה עם ההורים שלו וזה טבעי. הילד פאסיבי בתוך התהליך. בגילאי ההתבגרות אפשר לראות תופעות אחרות: או המשך הזדהות או ילדים שמתביישים בהורים, משתיקים אותם או מבקשים לא לבוא למשחקים. היה לנו מקרה בכדורסל שאבא צעק משחק שלם על השופט או המאמן. הילד מקבוצת הנוער הסתובב אל האבא ואמר לו 'אבא, תסתום את הפה וצא מהאולם'. זה כמובן מצב מביך מאוד גם לילד וגם לאבא".
"הילד נכנס לקונפליקט של נאמנויות"
אחד האנשים שעובד עם האגודות, ההורים והילדים, גם במסגרת אותן סדנאות, הוא הפסיכולוג איציק כהן, שמסביר כי התערבות הכוללת את ההורה והילד יחד עושה טוב לילד כיוון שהדבר משחרר אותו. "הילד תמיד במבוכה אדירה", אומר כהן. "ההורה צועק על המאמן והילד נכנס לקונפליקט של נאמנויות. הרבה פעמים הילדים אומרים שאם האבא יצעק הם לא יבואו יותר, אבל אחרים מסבירים שהם לא יכולים לצאת על אבא שלהם מול כולם. חייבים ללוות את האבא בתהליך. הרבה פעמים הוא פשוט נמצא במצב של תיקון, כי אותו אף אחד לא בא לראות כששיחק בילדות".
הפגיעה בילד ממש משמעותית?
"הרבה פעמים זה מוביל לפרישה מהספורט. הסיטואציה בלתי אפשרית עבורו, כי הוא גם לא יכול לעשות מה שאבא מצפה וגם לא יכול להשתיק אותו. הכל מתנהל על הגב של הילד. ברמה הספורטיבית זה מוריד את ההישגים שלו, וברמה הרגשית זה שם אותו במקום לא נעים בתוך הקבוצה. גם אם הוא משחק אז זה 'רק כי אבא שלך מקלל'. הילד יוצא מופסד מכל בחינה".
"הגיעה אליי אם לילד בן 9 שמשחק כדורגל לשיחת התייעצות. מדובר בילד שסבל מבעיות קשב וריכוז בבית ספר. הוא בקושי הצליח לקרוא ולכתוב. אבל בכדורגל, לטענתה, הוא היה גדול כמו מסי. כיוון שהיא הבינה, וזה ציטוט מדויק שלה, 'שמהילד הזה לא ייצא כלום אם הוא לא יהיה כדורגלן', היא פשוט ויתרה לו בכל הקשור ללימודים ודרשה ממנו השקעה כפולה בכדורגל. למרות שהיה מדובר במשפחה חד הורית במצב כלכלי קשה היא הסיעה אותו כל יום, ובימים שלא היו אימונים היא שכרה מאמן פרטי. לפעמים אפילו מנעה ממנו ארוחות, אם לדעתה הוא לא התאמן כראוי.
"האימונים היו כל כך אינטנסיביים, שבגילו הוא כבר היה עם רצועה קרועה ברגל. הציפייה של האם הייתה שהילד יוציא אותה ממעגל העוני בכך שיהיה כדורגלן. בפועל, היא עשתה לילד נזק עצום: היא גרמה לו ללחצים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים וחברתיים אדירים. היא השקיעה הון של כסף שלא היה לה, וגרמה לילד שלה לגדול בתחושה שהוא לא שווה שום דבר אם הוא לא יהיה כדורגלן. רוב הסיכויים שהילד לא רק שלא יהפוך למקצוען, אלא גרוע מכך ‑ יגדל להיות 'שום דבר', רק כי כך אמרו לו לאורך שנים".
לפנייה לכתב/ת 
