54 חללים בטיסת המוות של הצנחנים. השבוע לפני
מפקד הטייסת הורה לטוס נמוך ככל האפשר, מסוק היסעור היה עמוס וכמה דקות לאחר המראתו התנגש בצלע של גבעה. 44 צנחנים ו-10 אנשי צוות אוויר נהרגו באסון הנ"ד השבוע לפני 38 שנים - ואחריו הטיסות כבר לא נראו אותו דבר
זו הייתה אחת מתאונות האימונים הקשות ביותר בצה"ל. 44 לוחמים בחטיבת הצנחנים ו-10 אנשי צוות מחיל האוויר היו על מסוק יסעור במסגרת תרגיל שהתקיים ב-10 במאי 1977. כשלוש דקות לאחר המראתו, בשעה 20:40 לערך, התנגש המסוק בצלע גבעה כשישה ק"מ צפונית ליריחו. כל 54 החיילים נהרגו באסון - אסון הנ"ד.
הסביבה שבה התקיים התרגיל רחשה ככוורת. מסוקים הפעילו את מנועיהם, וכלי רכב התרוצצו אנה ואנה במסגרת התרגיל הגדול. חיילים התכוננו לעלייה למסוקים, כל אחד מהם רשם את שמו על פתק והתכונן להעבירו לידי האיש שנועד לכך, על-פי הנוהל.
המסוק הוטס על-ידי סרן משה ויטנר. היה זה אחד המסוקים החדשים שהתקבלו באותם ימים מארצות-הברית והוא צבר עד האסון 1,058 שעות טיסה. הוא הוגדר מסוק "בריא", ללא "מחלות". בדיווח של "ידיעות אחרונות" על האסון הנורא, נכתב כי הטייס הבחין כנראה בטמפרטורה הגבוהה יחסית באותו יום והורה - כפי שהיה חייב לעשות - שלא לעלות למטוס ארבעה חיילים נוספים, כדי שלא להכביד על המשקל. הוא גם הפחית מכמות הדלק.
ההמראה של היסעור מעל גבעות החול, במרחק של כשמונה ק"מ מגבול ירדן, נראתה "חלקה" והמסוק החל להתרחק ממקום ההמראה. באותו זמן בקיבוץ ייט"ב התושבים היו בדרך לקולנוע כששמעו קול פיצוץ חזק והבחינו בלהבות. כל 54 הלוחמים נספו במקום.
אל הגבעות שבהן התפזרו שברי המסוק הגיעו עשרות כלי רכב וחיילים, שתמרנו הלוך ושוב כדי למצוא שרידים ואולי ניצולים. לאט לאט התארגנו בשטח הגדול שיירות קטנות של אמבולנסים ורכבי הצלה מסוגים אחרים. באזור האסון הוקם אוהל שדה שבו ישבו המפקדים. מעל ריחף מטוס שהמשיך כל הזמן להטיל נורים, כדי שהשטח יהיה מואר. בכל שעות הלילה נמשכה התכונה למרות שכולם הבינו כבר שלא ניתן לעשות עוד דבר.
"לא שומעים מסוקים, אין ניצולים"
בבתי החולים בירושלים ובתל השומר הוכרזה כוננות מרבית כדי לקלוט את הפצועים, אם יגיעו. רופאים הוזעקו מבתיהם וחדרי המיון הוכנו לקליטת פצועים. "רע מאוד", אמר רופא לידידו, "לא שומעים מסוקים בשמיים – וזה סימן שאין ניצולים". בשעת לילה מאוחרת בוטלה הכוננות בבתי החולים.
כמה שעות לאחר האסון יצאו שר הביטחון שמעון פרס, הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור ומפקד חיל האוויר בני פלד לזירת האסון. הרמטכ"ל התקשר לביתו של האלוף אברהם אורלי, שמונה ליו"ר ועדת החקירה. בראשות ועדה נוספת עמד השופט דב לוין. למחרת האסון אמר הרמטכ"ל גור: "האסון אירע בשטח מישורי עם גבעות, המסוק פגע בקפל קרקע. זה האסון הכבד ביותר שהיה לנו בטיסה".
קציני הערים הועמדו בכוננות כדי למסור את הבשורה המרה למשפחות. על-פי הוראת הרמטכ"ל ולאחר התייעצות עם שר הביטחון, נקבע כי לא יהיה שום פרסום על האסון לפני שתימסר הבשורה לכל משפחות החיילים שנהרגו.
ביום חמישי שלאחר האסון הובאו 49 מתוך 54 החיילים שנהרגו למנוחות עולמים. המונים השתתפו בהלוויות, שנערכו מאז שעות הבוקר המוקדמות ועד שעות אחר הצהריים המאוחרות בבתי העלמין ברחבי הארץ. רבים התעלפו ונזקקו לטיפול רפואי במהלך ההלוויות. ליד קברו של אחד הנופלים בהר הרצל, במהלך אמירת "אל מלא רחמים", התעלף חברו שעמד להצטרף לטיסת המוות של המסוק, אך שוחרר מחמת מחלה. לאחר ההלוויה הוא נזקק לטיפול רפואי.
"מוטיבציה לטוס נמוך"
התחקירים בעקבות האסון קבעו כי טייס המסוק הוא הגורם המרכזי לתאונה, כי הוא "טס בגובה נמוך מכפי שנקבע בהוראות מפקדת חיל האוויר ובפקודת המבצע של התרגיל". עם זאת קבעו התחקירים כי מפקד הטייסת הורה לטייסים לטוס בגובה נמוך, על פי הרגשתם ובהתחשב בתנאי התאורה שיהיו במקום. "תדריך זה נטע בקברניטים מוטיבציה להנמיך טוס והשאיר להם את מלוא שיקול הדעת לגבי גובה טיסתם", נכתב בדו"ח. יש לציין כי מפקד הטייסת נקלע בעצמו למצב מסוכן בשל טיסה נמוכה במהלך אותו תרגיל. ועדת לוין קבעה שהקשר בין התדריך לתאונה רופף, ואינו מספיק מבחינה משפטית להעמיד לדין את מפקדת הטייסת כאחראי לאובדן החיילים.
השופט לוין קבע גם כי למרות שהטייס ביקש מארבעה חיילים לרדת ואף רוקן דלק ממיכליו, המסוק היה עמוס מעל המותר. כמו כן קבע כי הסבירות שאחד ממנועי המסוק כבה – היא נמוכה. בנוסף חשפו ממצאי החקירה ליקויים חמורים בשטח ההמראה, חוסר משמעת, רשלנות, ניהול בלתי תקין ותחזוקה לקויה. החוקרים קבעו כי לממצאים אלה לא היה קשר ישיר להתרסקות, אולם ייתכן כי פגעו בערנותו של הטייס.
בספטמבר אותה שנה, שופטי בית הדין הצבאי ממחוז השיפוט של חיל האוויר, בראשות סגן אלוף יורם גלין, דנו לנזיפה את מפקד טייסת המסוקים, קצין בדרגת רב-סרן, שהואשם בהפרת כללי טיסה. השופטים ניהלו את המשפט בדלתיים סגורות ובמהלכו שמעו עדות אופי של הרמטכ"ל. בעדותו שיבח רב אלוף גור את הנאשם ותיאר אותו כטייס ומפקד מעולה.
מפקד הטייסת הואשם בחריגה מכללי הטייס, בעת תדרוך הטייסים לגבי מגבלות הגובה, באופן שיסכן חיי אדם ובכך שהטיס את אחד המסוקים בגובה נמוך מהמקובל. פרטים רבים נמחקו מכתב האישום נגדו, לאחר שהסכים להודות באחד הפרטים החילופיים. לאחר הנזיפה עזב מפקד הטייסת את הצבא.
בעקבות מסקנות ועדות החקירה הוגבל מספר הלוחמים המותר להטסה במסוק "יסעור" ל-33 לוחמים ושלושה אנשי צוות. ב-1978 הוקמה מדרום לקיבוץ ייטב אנדרטה לזכר החללים. האנדרטה בנויה מלוחות אבן ושיש, הניצבים זה בצד זה ויוצרים את צורת האותיות נ"ד.
הטייס שהטיס את המסוק, סרן (במיל') משה ויטנר, נקרא לשירות מילואים ממנו עמד להשתחרר ביום שלאחר האסון. ויטנר גדל בחיפה ולמד בבית ספר בסמ"ת, התגייס לצה"ל ועבר קורס טייס. במלחמת יום כיפור הוא הטיס מסוקים ועסק בתובלה ובפינוי פצועים. לאחר שחרורו הוא למד בטכניון, לימד בבית הספר להנדסאים ובלילות עבד כקצין ביטחון במתקני פז במפרץ חיפה. "היו לו המון חברים וכולם אהבו אותו", אמר אחיו גדי. "קודם כל אהבו אותו הטייסים, שהיו כמו משפחה אחת גדולה".
חגיגה עצובה
באותו יום שבו החיילים הובאו לקבורה, הכריזו בירושלים על פתיחת האירועים לציון 10 שנות איחוד העיר. עצבות ואווירה של מועקה היו נחלת הבאים לקבלת הפנים שהתקיימה בעיר הבירה מטעם מרכז ההסברה, פיקוד מרכז ועיריית ירושלים.
ראש העיר דאז טדי קולק הכריז על פתיחת האירוע ואמר כי "יום שמחה הפך ליום של אבל, אולם איחודה של ירושלים יישאר לנצח. בבניין ירושלים ננוחם".
מפקד פיקוד מרכז, האלוף יונה אפרת, אמר כי בכוח הנסיבות הפך המעמד לעצרת התייחדות עם זכרם של 54 חברים ולוחמים – צנחנים ואנשי חיל האוויר – שקיפחו את חייהם באסון הנורא. "לעם ישראל אין שמחה שאינה מעורבת ומלווה בעצב. זכרם של הנופלים מצוין כאן היום, יחד עם ציון 10 שנות איחוד ירושלים", אמר אלוף הפיקוד.
לפנייה לכתב/ת 
