הצלם שנכנס לנשמתכם מבלי שתשימו לב

• כתבות נוספות בערוץ ymedia  
  

אשל, בן 55, גרוש ואב לארבעה, מחלק את עסקיו ואת זמנו בין לוס אנג'לס לישראל. בנוסף להיותו איש עסקים ממולח, הוא מיטיב לנגן בפסנתר, בעל חגורה שחורה דאן 4 בקראטה, מכור לשיטת אלכסנדר, חובב מכוניות ואופנועים, וכאמור, צמוד 24 / 7 למצלמה שלו.

הוא בן למשפחת יהלומנים עתירת ממון. מאז שאביו, אשר אשל, "יקיר התאחדות היהלומים", נפטר בשנת 2000, מתנהל סכסוך ירושה קשה ורווי יצרים בין גאולה ודליה, האחיות של אמיר, ובינו על העיזבון המשפחתי שנאמד בעשרות מיליוני שקלים. אשל לא מרחיב על כך את הדיבור, מה גם שהליך הבוררות בנושא עדיין מתנהל. הוא גם לא מרחיב את הדיבור על הדוגמנית והשחקנית הישראלית, נינה ברוש, עד לאחרונה בת זוגו. "בואי נדבר על אמנות הצילום", הוא מחייך.

מחר תתקיים בארסוף, בסמוך לביתו, תערוכת צילומים שבה יוצגו 35 צילומים שלו. התערוכה תתקיים רק יום אחד, ביוזמת ובהפקת מיראז' הפקות בשטח פתוח. 35% מסך הכנסות האירוע הייחודי ייתרמו ל"כנפיים של קרמבו", תנועת נוער לבני נוער עם צרכים מיוחדים. עלות כל צילום נעה בין מאות לאלפי דולרים. גם בתערוכה הזאת, כמו בכל התערוכות האחרות של צילומיו, הקו המאחד הוא שאין אף צילום מתוכנן. לרוב מצולמים אנשים, שאין לאשל קשר אליהם או איתם.

"אני תופס רגעים. כל הצילומים הם ברמה האינטואיטיבית. אני לא יכול להוריד אותם לרמת המוח ולדבר עליהם ברמת תכנון וקומפוזיציה. הם נוצרים מהאזור הנפלא והלא מתוכנן", הוא מסביר.

אשל: "אני תופס רגעים לא מתוכננים"

למה לצלם בעיקר אנשים?

"כי אני מוקסם מהקשרים שנוצרים בין אנשים", הוא מסביר, כשאנחנו טובלים בשקט של בוקר, שרובץ על ארסוף, שמופרע מדי פעם ברעש הטרקטורים, שמיישרים את השטח לקראת התערוכה. "כשאני מצלם, אני יוצר ריק חדש, שאני עצמי הופך להיות חלק ממנו. זה רגע חד פעמי, שלא חוזר. לעיתים אני מתגנב לאנשים שאני מצלם, כדי להגיע לעמדת צילום טובה יותר ולא להתערב בסיטואציה".

לא כועסים עליך לפעמים על הטכניקה הזאת? יש בזה משהו מחדירה לפרטיות

"להפך. יש אנשים, שאחרי שהם רואים את הצילומים שלהם, הם משבצים אותם בעמוד הפייסבוק. ההרגשה הכי טובה שלי היא, כשאנשים אומרים לי שהם גילו את עצמם והתחילו לאהוב את עצמם יותר בעקבות הצילום. וזה קורה לא מעט".

מחפש את הנשמה

ננה שרייר, הבעלים של מסעדת ננוצ'קה בתל אביב, שבה הציג תערוכה של צילומים, שצילם במקום במשך 3 שנים, כתבה עליו בחוברת הצילומים: "אמיר מצלם את הנשמה ולא את בני האדם. הוא כמו צייד, שאורב לרגע. הוא מייטיב לצלם את הרגע הנדיר של התכנסות הדמויות לתוך הרגע או לעצמן. יש לו רגישות גדולה לאור, ובפרט לאור הנופל על נשים".

"נכון", הוא מסכים. "אני אורב, כי כשהלייקה סוגרת על האנשים בלי שהם יודעים, אין את הקליפות, אז רואים את הנשמה. אני רוצה לקלף את הקליפות באמצעות הצילום. באשר לצילומי נשים, שאני באמת כל כך אוהב לצלם, זה מגיע מתוך כבוד לנשיות באשר היא. אני מתחבר לחירות של אישה בכל גיל, באשר היא יפה, שמנה, רזה, עצובה או שובבה. מרתק אותי לראות ולצלם את העולם המיוחד של הנשיות. מישהו פעם אמר עליי, שכמי שמגיע ממשפחה של יהלומנים, בשבילי לצלם נשים זה כמו להביט באבני חן. אני מסכים עם זה". 

"מתחבר לחירות של האישה"

כאמור, לאשל חגורה שחורה בקארטה, תחביב שהפך לדרך חיים. "את יודעת", הוא מהרהר בקול, "קל לי לחבר בין שתי האומנויות, אני מביא את ההוויה של הקארטה אל הצילום. משהו כמו לשחר לטרף. בקארטה קוראים לזה: nisumi. מתחבר בעזרת הקשב של האינטואציה, ותופס את היריב באותו רגע שהוא הכי לא מוכן, זה רגע טהור, להרוג אבל באהבה, כמובן במובן המטאפורי. זה לעשות את הדבר בצורה הכי מדויקת ובמידה הכי מדוייקת של אותו הרגע".

אשל מספר על התקופה המכוננת בחייו, בעזרתה הפך את הצילום, בו עסק כתחביב במשך עשרות שנים, למשהו יותר מקצועי שלתוכו יצק את אג'נדת החיים שלו. "לפני חמש שנים הכירו לי את המנטור קיוט בלקסון (Kute Blackson), מורה דרך וקואצ’ר לאלפי נשים וגברים ברחבי העולם, אדם מדהים ומאסטר לטרנספורמציה. הגעתי אליו בתקופה לא פשוטה בחיי, הוא סייע לי לגלות את עצמי וחיבר אותי לדברים שאני באמת אוהב לעשות. מאז אני רק לוקח את הצילום עוד צעד ועוד צעד קדימה. מאז הצגתי בתערוכות רבות בעולם, ביניהן בגלריות נחשבות בחו"ל, ובארץ. לאחרונה פנתה אלי גלרייה מאריזונה, מהטופ 10, שמציגה רק שני אמנים בשנה, וביקשו שאציג שם את הצילומים שלי.

אתה איש של ניגודים. קארטה ופסנתר, עסקים וצילום. מה מאחד בין כל זה?

"באמצעות המורים שלי בתחומים השונים של חיי, התוודיתי לשביל הצר של הפשטות, ונראה לי שזה מחבר את הכל למקשה אחת. אני תופס רגעים של פשטות, של אמת. כשהצלם האהוב עלי ביותר, הנרי ברסון, התבקש פעם לתאר מהו צילום בעיניו, הוא השיב: "זה כמו לבקש שאתאר מה זה לעשות אהבה, למי שלא עשה אהבה מעולם". אין פה הסבר רציונאלי. אין בימוי בצילומים שלי, אין העמדה, יש פה נגלה ולא נגלה ביחד. אני מסתובב בעולם, עם המצלמה צמודה אליי, כל מה שאני מנסה לעשות זה לתפוס ולתמצת בצילום את היופי של הרגע החולף, כדי להנציח אותו".