"מצאנו ילד יהודי או אישה שניצלו בדרך נס"

כמיליון וחצי חיילים יהודים היו בצבאות בעלות הברית שנלחמו בגרמניה הנאצית. היהודים הללו לא רק שהיו שותפים לניצחון, הם אף לקחו חלק בשחרור של אחיהם היהודים שהיו במחנות אליהם נכנסו חיילי בעלות הברית. החיילים היהודים הללו לעיתים היו אנשי הקשר בין הצבא המשחרר ליהודים כיוון שהם

דיברו יידיש וסייעו במתן עזרה ראשונית ליהודים שהשתחררו מהמחנות.

מאפיין נוסף של היהודים שלחמו בצבאות בעלות הברית, בעיקר בצבא האדום הוא שבשובם הביתה לאחר המלחמה הם גילו שרבים מבני משפחתם נרצחו על ידי הגרמנים הנאצים שכבשו את האזורים בהם הם התגוררו.

"היהודים מסתערים בקומה זקופה"

משה דומב, יליד ורשה, התגייס לאחר פרוץ המלחמה לדיוויזיה הליטאית בצבא האדום. שליש מהחיילים בדיוויזיה היו יהודים. בעדותו סיפר דומב כי יכולותיהם המקצועיות והאינטלקטואליות הגבוהות של החיילים היהודים וכן השיחות ביידיש שניהלו בינם לבין עצמם, עוררו גילויי אנטישמיות מצד החיילים והמפקדים הליטאים והרוסים.

"ליהודים לא היה שם טוב אצל המפקדים הגבוהים", סיפר דומב בעדותו, "אך כאשר החל הקרב הוכיחו היהודים את עצמם. ביום המפלה הגדולה על יד אלקסייבקה

(Alexeyevka) אמר מפקד הגדוד, פולקובניק, מטייקו (ליטאי): 'באימונים לא יכולתי להרים את היהודים על הרגליים ועכשיו אינני יכול להשכיב אותם, הם מסתערים בקומה זקופה'."

במהלך המלחמה נפצע דומב. הוא אושפז בבית חולים צבאי, החלים ושב אל יחידתו, עמה עבר דרך עיירות רבות ברחבי ליטא. "אז נתגלה לעינינו החורבן היהודי בעיירות ליטא. מצאנו בבונקרים גופות שרופות של יהודים. מצאנו שרידי תמונות, כלי מטבח, רהיטים שבורים... מצאנו ילד יהודי או אישה שניצלו בדרך נס".

באחד הכפרים בהם עברו החיילים נכנס דומב אל בית ריק של משפחה יהודית ומצא על קיר המטבח קישוט שלקח עמו - מפית עליה רקומה דמות אישה במטבח ומתחתיה כתוב ביידיש: 'די ריינקייט ליגט אין שיינקייט' (הנקיון הוא ביופי).

מוניה דונייבסקי ז"ל ששרת בצבא האדום ונפל בקרב על ברלין

בהלכם דרך העיירות והכפרים החלו החיילים היהודים להבין את גודל החורבן שפקד את עמם. הם הניחו שגורל כל יהודי אירופה הוא כגורלם של יהודי ליטא, וחשו כי הגיעו מאוחר מדי. במכתב שכתב דומב לאחר שנחשף למראות ההרס והחורבן של העולם היהודי סיפר: "אנחנו במלחמה כבר הפסדנו. אין עוד יהודים בכל אירופה. אין תקווה שנמצא מישהו מקרובינו".

"בשטח הגרמני אנחנו מכים בפשיסטים בתוך המאורה שלהם"

 מוניה דונייבסקי בן ה-19 התעקש להתגייס לצבא האדום, חרף קומתו הנמוכה שאפשרה לו לקבל פטור משירות צבאי. במהלך המלחמה הופצצה הרכבת בה נסעו חיילי הצבא האדום, ודונייבסקי היה החייל היחיד שניצל מהפצצה זו. יחף והלום הוא עשה את דרכו ברגל כשהוא עובר מכפר לכפר עד שחבר שוב ליחידה של הצבא האדום עמה הגיע עד ברלין.

באחד המכתבים ששלח הביתה סיפר: "אנחנו עוברים את גבול השטח הפולני ונכנסים לתוך השטח הגרמני. בשטח הגרמני אנחנו מכים בפשיסטים בתוך המאורה שלהם, כפי שפקד סטאלין, ועוד מעט נהיה בברלין.

יקרים שלי, אני יכול עוד לכתוב על מה שמתרחש בשטח הגרמני - גוויות רבות מושלכות בכל הדרכים ואף אחד לא שם לב אליהן, טנקים וכלי רכב עוברים עליהן. כל הכפרים והיערות בוערים באש ללא הפסקה, וכל גרמניה מוארת מאש השרפות. נחזיר לאויב על כל מה שעשה לנו - דם תמורת דם."

 'די ריינקייט ליגט אין שיינקייט' - הנקיון הוא ביופי

ימים ספורים לפני כניעת הגרמנים נורה דונייבסקי ברחוב בברלין. הוא נשלח לבית חולים מקומי ונפטר מפציעתו ביום הניצחון על גרמניה הנאצית. לאחר פטירתו קיבלו בני משפחתו את הנרתיק ששימש אותו לשמירה על המכתבים שקיבל במהלך המלחמה.