"אני תפקידי להרשים את הילד"

בשיתוף "מאגמה 13"

בבוקר היום השלישי למסע עומרי כבר לבוש בבגד ים. תכף נגיע לאגם הגדול ביותר בארמניה אבל לפני כן אנחנו פוגשים את הג'יפים שלנו, בודקים שמכשירי הקשר עובדים, מעמיסים ציוד ויוצאים לדרך. נופי הבר נפתחים מולנו ועמרי מתרגש לקראת האגם שלפתע נפתח לפנינו במלא הדרו. הילדים במים מבסוטים, ההורים מלקקים גלידה בנחת במים ועל החוף ויוצאת לי מן איזה אנחה פולנית שלא בדיוק מתאימה לאווירה אבל ככה אני: כשטוב לי אני נאנחת.

לחלק הראשון של המסע של מיכל והבן: כמה שניצלים אוכלים מתבגרים במסע שטח?

רוצים לדעת עוד? כנסו לעמוד מאגמה 13

איך לשכנע את ההורים לצאת למסע מאגמה?

מחפשים חווית קיץ בלתי נשכחת? הרשמו למאגמה 13 - מסע שטח לנוער והורים

ככל שמתקדם המסע אנחנו הולכים ונפרדים מדרכים ראשיות כשדרכי העפר מכניסות אותנו ממש אל תוך הכפרים. פרות ועזים בצד הדרך, ילדים מנופפים לילדים לשלום, המקומיים מתארגנים לקראת החורף, קוצרים את השדות במגל (כן, מגל) והעיניים לא שבעות מהמראות של הפשטות הזו.

אני מוצאת את עצמי עם הרבה מחשבות ומעט מילים ואפילו לעמרי נפלט איזה "איזה יופי" מהפה.

ברגע נהיה מחנה

והנה מגיע הרגע ממנו חששתי: הלילה ישנים בשטח ואני בכלל לא בטוחה ששק שינה זה בשבילי.

אני מוצאת את עצמי עם הרבה מחשבות ומעט מילים ואפילו לעמרי נפלט איזה "איזה יופי" מהפה(צילום: אסנת פרץ)

בין הפרחים, בצל ההר, אנחנו מחנים במעגל ופתאום זה פשוט נהיה: מטבח ותאורה, מאהל וארוחת ערב ולאט לאט לילה יורד, יש ריח נעים של מדורה, ריח נפלא של אוכל ורחש נעים של שירה ודיבורים. אומרים ביחד קידוש ומילים יפות לקראת שבת, מלקקים את האצבעות מהמטעמים של המנהלה, שרים ליד המדורה ואחר כך, בלילה, כשהמחנה נרגע, המבוגרים מצטופפים מסביב למדורה, כוסות תה מחממות את הידיים ואת הלב ומתברר שדניאל וקובי למדו יחד בבית ספר יסודי. עד ארמניה הם היו צריכים להגיע כדי להיכנס מיד למצב רוח של זיכרונות ואיך שפעם. אני כל כך עייפה עד שאני נרדמת תוך רגע וישנה כאילו הייתי במיטה הכי נוחה בעולם .

אמא, את נוהגת?

שבת בבקר יום יפה! אמא שותה המון קפה, עמרי עף על הפנקייקים שצוות המנהלה תקתק בשטח (אלופים כבר אמרתי??) ואנחנו מתארגנים במהירות לטיפוס על ההר. ברגל? בג'יפים. קדימה. הקבוצה כבר מיומנת ותוך רגע מקפלת את עצמה, כאילו לא היינו כאן. המקומיים מנופפים לנו לשלום ואנחנו כולנו מקומיים כבר, לא? אז את נוהגת? אתה מסתלבט עלי? אני לא נוהגת בשטח. את נוהגת. נו אמא.

אז אני נוהגת. עד למעלה. אל פסגת הר הגעש מרטוני(צילום: איה בן עזרי )

אז אני נוהגת. עד למעלה. אל פסגת הר הגעש מרטוני. תצפית מדהימה לכל כיוון. אנחנו על פסגת העולם. זה פלא. זה קסם. אין לי מילים. ארמניה, אני מאוהבת, כבר אמרתי?

בדרך חזרה, כשאחת הכפריות מזמינה אותנו אליה הביתה אנחנו טועמים לאבאש, (הלחם המקומי שהוא משהו בין פיתה ללאפה למצה) וכבר הם פותחים שולחן עם שמן וירק וגבינות ומציעים לנו ואני עם דמעות בעיניים מרוחב הלב. תוהה איך הייתי מתנהגת אם היו עוברים תיירים בשכונה שלי בשיירת ג'יפים. אני נדהמת מהעוני, מהאושר. משתדלת לנצור את המחשבות האלה בתוך קופסה שתפתח ברגעים קשים ביומיום שלי בארץ.

ארמניה, אני מאוהבת!(צילום: איה בן עזרי)

את ארוחת הצהריים, אנחנו אוכלים בחאן דרכים שנמצא ממש על דרך המשי העתיקה ובערב , אחרי מקלחת ומשיק כדורשת הורים ילדים (לא יודעת מאיפה היה לנו עוד כח לשחק) שוב נפלטת לי האנחה הפולנית שאומרת שפשוט טוב לי.

גברבר צעיר שהוא במקרה הבן שלך

שבוע חדש מתחיל ואנחנו מטפסים עם הג'יפים למצודת סמבטברד העתיקה שחולשת על האזור עוד מימי הביניים שם, ממש בפסגת ההר, מחכה לנו אומגה שהוקמה במיוחד עבורנו. עומרי מנפנף לי לשלום ומשביע אותי שאצלם אותו. הרגליים לוקחות אותי למעלה אבל הלב רוצה לעצור הכל ולרדת וכשעומרי מסתכל עלי וצועק "יאללה אמא, אל תהיי פחדנית!" אני מגלה שפחד גבהים זה דבר שאפשר להתגבר עליו כשאת ממש רוצה להרשים גברבר צעיר בן 13 שהוא במקרה גם הבן שלך .

"אמא מה עושים מחר"? עמרי שואל אחרי שהתקלחנו ואכלנו ארוחת ערב ושיחקנו עוד משחקים כי לא רוצים להיפרד מהקבוצה ונשכבנו במיטות, גמורים מעייפות בצימרים החמודים שנמצאים בשום מקום. "אין לי מושג" אני עונה ומגלה שלא בא לי לדעת. אני מוכנה להיות מובלת ככה כל החיים, עוברת עם הבן שלי מהרפתקה להרפתקה.

"אני מוכנה להיות מובלת ככה כל החיים, עוברת עם הבן שלי מהרפתקה להרפתקה". משתתפי מאגמה 13 בצילום משותף(צילום: נילי אריה)

את ארוחת הצהריים ביום הבא מבשלים הילדים. מאסטרשף! חלוקים, כפפות, כובעים, שולחנות ערוכים לכבוד הבשלנים הצעירים ואנחנו המבוגרים מסתלבטים ונחים על מחצלת ביער. אמא את חייבת לטעום מהטחינה , זה אני הכנתי ! הנה משפט שלא האמנתי שאשמע ממנו. במנזר "טאטב" המרשים שהוכר כאתר מורשת עולמי אנחנו מסתובבים בשקט, מכבדים את קדושת המקום (שעדיין מתפקד ככנסיה פעילה) ולמחרת בבוקר ממהרים לאחד משיאי העולם שארמניה שברה: הרכבל הארוך ביותר בעולם נמצא כאן והוא מכונה "הכנפיים של טאטב".

הנוף המקסים כנראה אחראי לרעב שאוחז בנו ואני לא מתעייפת מאוכל המקומי שמגישה לנו הפעם משפחה מקסימה שמארחת אותנו במה שהוא ספק סלון או אולי מטבח אבל מה שבטוח זה שהכל טעים לי.

"היה לי כיף לראות אותך נהנה". מיכל ירקוני (צילום: איה בן עזרי)

שופינג אחרון בבירת ארמניה ואנחנו מתיישבים לקפה וגלידה של לפני טיסה: "מה הדבר שהכי נהנית ממנו"? אני שואלת. "האומגה, ברור".

הוא עונה לי. וגם להכין אוכל, וגם הרכבל היה כיף! וגם האגם, היה מעולה! אה והאהלים, זה היה הלילה הכי כיפי עם המדורה.

"ומה לך היה הכי כיף"? הוא שואל ואני קצת בשוק מהשאלה.

"היה לי כיף לראות אותך נהנה".

"ידעתי שתגידי את זה. מה עוד היה לך כיף"?

אני חושבת לעצמי על התשובה ויודעת שמה שעשה לי את המסע הזה היו לא רק האומגה והאופניים האנשים שפגשתי והנופים המדהימים בהם חלפתי. מה שהיה לי הכי כיף היה להתאהב בארמניה, לבכות מהתרגשות ולעבור את החוויה המיוחדת הזאת עם חבורת הילדים וההורים הכי נפלאים שיכולתי לבקש לעצמי.

וכשאנחנו נוחתים בארץ ובעלי מגיע לאסוף אותנו משדה התעופה, הוא מחבק את שנינו ושואל : "איך היה"? ואני עונה לו "מושלם" ונאנחת.

מחפשים חווית קיץ בלתי נשכחת? הרשמו למאגמה 13 - מסע שטח לנוער והורים