דגל שחור או לבן

למדינת ישראל מפריע שיהודי אתיופיה השחורים הם אזרחים יהודים אכפתיים טובים, שאוהבים ותורמים למדינה בה הם חיים. האמת הזו, איך לומר, לא באה טוב לעיניים למודות גזענות. זו מציאות מתוקה ושלווה מדי עבור המזרח התיכון-הלבנט למוד הקרבות.

ישראל, "ילד הכאפות" של אירופה הלבנה, חייבת לשלם את המס הגזעני שיבטיח לה כניסה למועדון הנכסף של העולם שכולו לבן. ישראל צריכה לשחוט את הפרות הקדושות והשחורות שלה בכל מחיר, כי "זה או אנחנו או הם": שחורים מול לבנים, טובים מול רעים. בנרטיב היחיד שישראל מכירה, היא צריכה להחליט איפה היא עומדת והיא חייבת לעשות זאת מהר לפני שמישהו באירופה יזכיר לה את מה שהיא מנסה לשכוח, שהיא עצמה "שחורה".

עוד בערוץ הדעות של ynet

זו לא השיטה, זה נתניהו / חיים וייצמן

דבר לא יעמוד בפני רצון של מדינה, גם לא העובדה שבסיפור הזה, השחורים שלה הם טובים. טובים מדי בעבורה. היא כבר תמצא את הדרך "להשחיר" את פניהם ברבים, לשכנע את העולם כולו, את עצמה ואותנו, שהקהילה הזו הביאה זאת על עצמה.

בקרב הזה אנחנו מפסידים(צילום: ירון ברנר)

גזענות ואלימות במוסדות ממשלתיים(צילום: AFP)

להציל את המדינה מעצמה(צילום: ירון ברנר)

מדינת ישראל הקטנה-גדולה, הפסבדו ערכית-מוסרית, מחרחרת מלחמה מול קהילה רגועה ושוחרת שלום, כי יש לה נבואה שהיא רוצה להגשים לעצמה. ישראל נחושה להשיג פצצה גזענית בכל מחיר. לשם כך היא תייצר "יש מאין" קבוצה שחורה נפרדת ונדכאה. היא תייצר גזענות, מעגל עוני ופשיעה. תייצר קהילה חלשה, שתסתובב סביב עצמה ותתבוסס בדמה, בשכונות עוני רעועות ונפרדות.

ידיה של המדינה נקיות אמנם אך זרועותיה נגועות. יש לה מוסדות שיוציאו לפועל את מדיניותה הפרעונית "כל שחור היאורה תשליכהו וכל הלבן תחיון": משרד הדתות, שיסמן את השחורים באות קין נצחית כ"ספק יהודים" ומשרד הבריאות שישפוך את דמם ויסמנם לדורות כ"ספק חולים". משרדי השיכון והעלייה והקליטה ימקמו את האתיופים בגטאות עוני באופן שלא ניתן יהיה להיחלץ מהם לעולם. עוני, כידוע, קשור בפשע ואלימות, אך אם אין הם מתרחשים מעצמם, כפי שהבטיחו התחזיות הסוציולוגיות, המשטרה תדאג שיתרחשו. המשטרה תסתער על השכונות האומללות הללו ותפתח תיקים פליליים לנערים ונערות שיושבים על ספסלים על לא עוול בכפם, רק בכדי שאלה לא יתקדמו לשום מקום וימלאו את בתי הכלא לעייפה. כמובן שכל זה יכול להתרחש רק בסיוע של גרורות משרד המשפטים שיוכלו לגנוז, לטייח ולהעלים עין, מחוסר הצדק המשווע הזה .

הקהילה האתיופית, למרות העמידות שפיתחה מול כל הפוגרומים המתוזמנים של המדינה, אנוסה בסופו של קרב ענקים, להפסיד הפסד מוחץ. זה כמו גיבור חזק בסרט שיכול לנצח את האויב הגדול והאכזר, אבל רק בקרב אצילי של 1:1. בלתי אפשרי עבור קהילה אחת, חזקה ואיתנה ככל שתהיה, לעמוד מול מדינה שלמה על מוסדותיה, שהכריזו להוציא אל מחוץ לחוק את השחור. כי למרות שאנחנו שחורים, אנחנו רק בשר ודם. בסוף ניכנע ונרקוד לצלילי המנגינה שניגנו לנו, ונייצר להם, בלית ברירה, את ההצדקה שתאפשר להם - לדורות - להכות בנו שוק על ירך. בקרב הזה אנחנו מפסידים, בין אם אנחנו משתתפים במלחמה ובין אם לאו, כי מבחינתם הפסדנו ברגע שנולדנו בצבע "הלא נכון" .

מדינת ישראל, המשחקת את התפקיד הכפול של ההיסטוריון, ובוחרת להחליף את הדגל שלה לדגל "שחור או לבן", מייצרת עכשיו בעצמה ולעצמה, את הקבלות הפיקטיביות שישמשו אותה בעוד 60 שנה לכיסויי ערוותה. בקרב הדמיוני הצפוי הזה - "המדינה נגד המדינה" - המדינה תנצח את הניצחון הכי לוזרי שלה. במקום שבו המדינה בוחרת לבגוד בעצמה ולגדוע את הערכים שלשמם הוקמה, לנו צריכה להיות תוכנית להציל אותה, כי אין לנו ארץ אחרת.

אורלי מלסה, מפיקה ובמאית ופעילה חברתית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il