יותר מסתם דחיפה: בלאט נלחם על התדמית
התקרית המפורסמת עם לברון ג'יימס נראית היום כשולית לעומת שני מהלכים שאירעו בניצחון הדרמטי על שיקגו. בלאט ניצח, אבל הוא נמצא בבעיה גדולה. ואם אתם לא מאמינים, לכו לספרי ההיסטוריה ותשאלו את כריס וובר. ותודה מראש לטיירון לו
זה היה בסוף יולי. המאמן החדש והטרי ערך את הראיון הגדול הראשון שלו לתקשורת האמריקאית, במהלך מחנה האימונים של נבחרת ארצות הברית. באמצע הראיון, הוא נשאל בפשטות: "מה לדעתך תהיה ההתאמה הבודדת והמשמעותית שתצטרך לעשות במעבר מאירופה ל-NBA?"
"מספר פסקי הזמן".
צפו בבלאט מדבר בסוף חודש יולי (החל מ-02:50)
זו הייתה התשובה שלו. קצרה, קולעת ונדמה כאילו מוכנה מראש. אמר וידע על מה הוא מדבר. לפנות בוקר, אחרי שהקבוצה שלו לא הצליחה להוציא פעם אחר פעם את הכדור מהחוץ, נגמרה לו מכסת פסקי הזמן. 82 משחקי עונה סדירה ועוד 7 משחקי פלייאוף בהם למד ודיקדק את כמות פסקי הזמן, נשכחו בשיא הלחץ, במשחק הכי חשוב העונה. הוא קרא לפסק זמן, אבל עוזר המאמן טיירון לו, מיהר לבטל ולמנוע מהקבוצה עבירה טכנית.
טעויות קורות. הרי גם לברון ג'יימס שקלע את סל הניצחון (שעוד נגיע אליו), הסביר כיצד עשה טעות אחר טעות, והחליט שהוא רוצה להחזיר לקבוצה שלו על כך.
רק שאם יש דבר אחד חשוב יותר במעבר מאירופה ל-NBA מאשר פסקי זמן, הוא התדמית. כיצד אתה מתקבע בתודעה של הצופים. בדרך כלל, זה מתרחש על פי הפעולה האחרונה שלך. לברון ג'יימס, במשחק מלא פגמים, ייזכר כווינר ענק, בגלל הפעולה האחרונה. בלאט, לפחות בתקופה הקרובה, ייזכר כחסר ניסיון - בדיוק השד ממנו הוא מנסה לברוח כל השנה.
"יאללה, כולה פסק זמן אחד, מה אתם עושים עניין", אתם בוודאי אומרים לעצמכם. ובכן, אתם מוזמנים לשאול את כריס וובר, כיצד הוא מרגיש כיום עם פסק זמן אחד יותר מדי שלקח כשחקן מכללות בגמר של 1993. הוא לא יענה לכם. גם העובדה שהפך לאחד משחקני ההתקפה הגדולים בשני העשורים האחרונים, לא הצליחו להעלים, להסתיר את הטראומה שעבר בגלל אותו אירוע. הוא פשוט לא מוכן לדבר על זה.
למזלו של בלאט, היה לו את טיירון לו.
פה זה לא עדי גורדון
בגמר גביע המדינה של 1996, מכבי תל אביב פגשה את הפועל ירושלים. במצב של 65:65, פיני גרשון, אז מאמן ירושלים, הזעיק פסק זמן (היו לו מספיק). הוא ניסה לקבוע תרגיל, אמר כך, התבלבל, אמר אחרת. רגע לפני סיום הטיים אאוט, פונה אליו עדי גורדון ואומר לו בחצי עצבים: "או שאתה נותן לי גב, או שלא".
גרשון נתן לו גב. גורדון קלע סל ניצחון. ירושלים זכתה בגביע. גרשון צעק למצלמה "אמא הבאתי גביע".
הסל הבלתי נשכח של עדי גורדון בגמר גביע המדינה 1996
לפנות בוקר, דייויד בלאט שירטט תרגיל במהלך האחרון (לא בגלל פסק זמן, אלא בגלל עצירה של השופטים להתבוננות במהלך). לברון ג'יימס עצר אותו ואמר לו: "תן לי את הכדור וזוזו מהדרך".
בלאט והקבוצה נשמעו לו. לברון קלע סל ניצחון. קליבלנד השוותה ל-2:2. דייויד בלאט נצלב בתקשורת האמריקאית.
אז מה ההבדל? ניחשתם נכון, התדמית.
המאמן הישראלי שהגיע מ"אירופה הרחוקה" עבור האמריקאים, נבחן בדקדקנות מתחילת העונה. מנסים לבחון את רמת ההסתגלות שלו לליגה ואת רמת השליטה שלו בשחקנים, במיוחד עם לברון ג'יימס. הרי כולם זוכרים את אמריקה סוערת בגלל דחיפה/ספק דחיפה במהלך העונה, שהעלתה אינספור ספקולציות לאוויר על מי קובע את המהלכים.
שני המהלכים לפנות בוקר, היו "דחיפה" הרבה יותר רצינית לתדמיתו של בלאט. הרבה יותר מסתם דחיפה.
מבחן הלגיטימיות
הרבה יותר מדי דברים עומדים לזכותו של בלאט בסדרה הזו. הוא עושה את ההתאמות הנכונות בחמישייה, ההגנה לא פחות ממדהימה ובנוסף לחיסרון של קווין לאב, גם קיירי ארווינג הפצוע לא ממש בעניינים.
אבל הדקות האחרונות, עם שני האירועים הללו, יחד עם התקפות רבות מדי ללא תרגיל מסודר, כולל הוצאת החוץ שפשוט לא עבדה באופן כמעט קומי ובלתי שגרתי, הם אלה שילוו אותו בימים הקרובים.
במידה רבה, הסדרה הזו אמורה לקבוע כיצד תתקבע התדמית של בלאט בעונה הראשונה שלו כמאמן. ניצחון בסגל חסר ועם אינספור מכשולים, יהפכו אותו למאמן לגיטימי גם בקבוצות גדולות כמו קליבלנד וישכיחו את שאירע הלילה. הפסד, והתדמית שלו עשויה להיקבע על פני שני מהלכים קטנים שאירעו לפנות בוקר. הכל עניין של תדמית.
כי כשאתה המאמן, אתה טוב כמו המהלך האחרון ששרטטת.
מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ', או בעמוד הפייסבוק.
