על הנסים, על הנפלאות, ועל דודה של שום-איש

ב-1938 הופיע לראשונה סיפורה של לאה גולדברג "נסים ונפלאות" כסיפור בהמשכים על גבי דפי העיתון "דבר לילדים", שבו פעלה מאמצע שנות השלושים למשך עשור ויותר. כתיבתה של גולדברג בעיתון הילדים תחת העורך האגדי יצחק יציב היתה רבה ופוריה.

לצד רשימות וסיפורים שייצגו באופן מובהק את האג'נדות הפוליטיות של מפא"י, גולדברג פירסמה יצירות ספרות לילדים, שירים, סיפורים וקומיקס - שמהותם היתה ספרותית ולא פוליטית. היא לא היתה היחידה שהעלתה על סדר היום של עיתון התנועה את הספרותי והיפה ולא רק הפוליטי; מרים ילן שטקליס, אנדה עמיר, נחום גוטמן ועוד, גם כן היו אחראים על כך. אך אין ספק כי תרומתה של גולדברג, שלאחר מכן הפכה לעורכת סדרת ספרי "אנקורים" ב"ספריית פועלים" ולקובעת טעם מרכזית בזירת ספרות הילדים, היתה גדולה ומכרעת.

"נסים ונפלאות". מעשה בקוף ובילד

בש-1954, כחמש עשרה שנים לאחר שהופיע בהמשכים ב"דבר לילדים", אוגד הסיפור לכדי ספר בהוצאת "ספרית פועלים" עם איורים מאת יחזקאל קמחי. ב-1979 יצא "נסים ונפלאות" במהדורה מחודשת וליווה דור נוסף של ילדים. כיום יוצא הספר הנפלא של גולדברג בשלישית במהדורה חדשה (בהוצאת "הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים"), כדי להפוך לידידם של ילדי העתיד, הפעם מעוטר באיוריו של מישל קישקה, המקנים לספר טעם חדש-ישן.

אזכיר בקצרה, למי שלא יודע או אולי שכח, כי במרכז הספר עומדות דמויותיהם של הילד נסים, הקוף נפלאות, ודמותה של המספרת, בת דמות מבוגרת של לאה גולדברג עצמה. הן את נפלאות שהלך לאיבוד והן את נסים, ילד עני שאמו חולה ושנותר לטפל באחיו הקטן תוך כדי שהוא מוכר שרוכי נעליים ברחובות תל אביב, פוגשת המספרת בנפרד באותו היום ממש. השניים נכנסים לחייה בסערה, ממלאים את ביתה הבודד באהבה, בעניין ובצחוק, עד שלבסוף נמצא להם בית קבע אצל בעליו המקוריים של נפלאות, הדוקטור כלומברוש.

ספרה של גולדברג מלא בשנינויות שפה נפלאות, בתיאורים קצרים ונהדרים של העיר הצעירה תל אביב ושל החיים בה, באהבה ובהערכה לילדים, אך מעל הכל זהו סיפור על אנשים החיים בצדי החברה, אנשי שוליים, הנושאים בקרבם כאב גדול. סיפור מלא אהבת אדם. כאשר פוגשת דמות המספרת את נפלאות על גג הבניין, עוצרת היא רגע ומתבוננת בנוף:

"'הבט היטב, נפלאות, הבט וראה,' אמרתי. 'הנה זו עירי האהובה, לבנת הבתים, הנה זה הים הכחול והגדול השם לה גבול... ושמא יודע אתה, נפלאות, למה שונים כל כך בעיר הזאת חייהם של בני אדם? הנה לגברת מה-בכך יש עזי ולדודה יוכבד יש יעקב'לה ומרים, ואני דודה של שום-איש ואין לי איש. הנה מרים ועזי ויעקב'לה, הכל ניתן להם.

"בסתיו, בחרף ובאביב הם לומדים בגן ובבית הספר, ובקיץ רוחצים בים הכחול הזה ומשחקים כאוות נפשם, האכל בא על שלחנם בשעתו ומטה חמה ונוחה מצעת להם בלילה, ואלו נסים, נסים שחור העינים, מתרוצץ ברחובות ומוכר את שרוכיו, ולחמו צר ואמו חולה ואחיו הקטן עזוב לנפשו, ויחיא מכה אותו! הטוב הדבר בעיניך, נפלאות?'"

"נסים ונפלאות" במהדורה המקורית

כך "נסים ונפלאות" שופך אור חם ואוהב על שולי החברה: על ילדי ההפקר המשוטטים ברחובות מזי רעב, או על קוף קטן ואובד שנשות הבניין טוענות בכעס שהוא נושך ושיש לו כלבת, על דוקטור כלומברוש ששכל את בנו, ואף בא לידי ביטוי בדמותה של המספרת: אותה זקנה שלה חסרות שתי השיניים הקדמיות, שגם עיסוקה נחשב לשולי משום שהיא אמנם סופרת, אך סופרת של ילדים, תחום שולי מבחינה תרבותית.

אישה מוזרה ובודדה זו, אשר הקקטוסים שאותם היא מגדלת הם חבריה הטובים, מעוררת את תשומת הלב של קוראיה הקטנים לכאב הפערים החברתיים, לכאבו של אובדן,

לטעמה המר של הבדידות ולחוסר ההוגנות של החיים. אולם את כל הקשיים הללו שהיא מציבה מולם, את הפגמים, החורים והחרירים, היא ממלאה בחמלתה הגדולה.

כפי שכתבו העורכים נרי אלומה וגדעון טיקוצקי באחרית דבר, תחת השם "בשולי הספר", במעבר בין הסיפור בהמשכים שהודפס על גבי העיתון לבין הספר שיצא ב-1954, העמיקה גולדברג את המתח שבסיפור, הרחיבה אותו ועיבתה את הדמויות, וכמו כן שינתה מושגים ומילים, על מנת להתאים את הספר למציאות ולתקופה המשתנה.

ברוח זו, טוענים העורכים, גם הם עשו מעט שינויים שעליהם הם מרחיבים באותה אחרית דבר. לזכותם יאמר כי השינויים אכן מעטים ומשתלבים היטב בשפתה של גולדברג, ובמקומות רבים במקום שבו שונה הטקסט, נוספה כוכבית קטנה שמסבירה בתחתית העמוד את המילה או המושג. כך שימרו העורכים לא רק את השפה של גולדברג ואת הזמן האחר שבו מתקיימת עלילת הספר, אלא גם את הערכתה של גולדברג את יכולותיהם הגבוהות של קוראיה הקטנים.

כשגולדברג התחילה לכתוב את "נסים ונפלאות" היא היתה אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, ואילו את המספרת בת דמותה הפכה לאישה זקנה ובודדה, ל"דודה של שום-איש". שם נבואי ועצוב זה, שכן היא המשיכה כל חייה להיות דודה של שום איש, מלווה את שמה בכל הכרוך בכתיבתה לילדים עד היום. אין אדם שיכול היה להטביע שם נהדר ומכמיר לב שכזה עבורה. רק היא לבדה יכולה היתה לנסח בצורה לירית אך אמיתית כל כך את עצמה.

לנו נותר לנסות ולהתנחם באותה נחמה שהיא הציעה לעצמה אחרי שנסים עובר מביתה לביתו של כלומברוש: "אולי, חשבתי בלבי, אולי כדאי לספר להרבה-הרבה ילדים את קורותיהם של שני ידידי, של נסים ונפלאות. הרי כאשר אני מספרת סיפור לילדים הם יודעים, וגם אני יודעת, שאני הנני הדודה שלהם. לא, איך נסים אמר? לא דודה, אלא חברה של כולם."