אלימות בכיתה: כשהילדים פוחדים ושותקים
ילדים מפחדים להתערב כשהם עדים להצקות והקנטות, כדי לא להיחשב למלשנים ומהחשש להפוך בעצמם לקורבנות. איך עוזרים להם להיות מעורבים מבלי להסתבך בצרות? ומה הדרך הטובה ביותר לשים סוף לחרם הנוראי של מלכת הכיתה?
ברוב המקרים בהם יש אלימות בין ילדים, וכמובן במקרים של הצקות והקנטות, יהיו לכך עדים. הם כביכול רק נמצאים שם אך יש להם תפקיד מאוד חשוב ויכולת להשפיע אם אירועים מסוג זה אליהם הם עדים ימשיכו או לא.
טורים נוספים של ליאת קרן:
11 כללים שיעזרו לילדים להתמודד עם שינויים
"לא קרה כלום"; משפטים שלא אומרים לילדים
"תחזרי לישון. זה היה סתם חלום רע"
האדישות הורגת. חשיבות התגובה היא כה גדולה בעיני, עד שהחלטתי להקדיש לנושא כתבה זו. המציאות כיום היא כזו שלרוב נמנעים הצופים מלהתערב. יכולות להיות לכך מספר סיבות.
פוחדים להתערב
בין אם מדובר במעשה בריונות או במלכת כיתה המכריזה שוב ושוב חרם ופוגעת בילדה אחרת, ילדים מפחדים להתערב שמה יהפכו הם עצמם לקרבנות הבאים. כושר ההישרדות הזה הוא חשוב וכמובן לא היינו רוצים שילדינו יסכנו את עצמם, אך גם לא באופן ישיר הם יוכלו לעזור.
- ניתן לפנות למחנכת/מורה/פסיכולוגית/יועצת/סגנית/מנהלת - כל דמות עליה סומכים במסגרת החינוכית בה הם לומדים, ולבקש את עזרתה והתערבותה. התערבות זו כמובן שתיעשה ללא חשיפת פרטי הפונה אלא מתוך התמקדות בעזרה לנפגע ונקיטת הצעדים הדרושים למניעת מקרים דומים בעתיד.
- ניתן לשתף את ההורים ולחשוב יחד איך נכון יהיה לפעול, ולבקש את עזרתם אם צריך. השתדלו מאוד לשמור עזרה זו כתמיכה, כמתן גב לחזק את הילדים, אך לא כהתערבות ונקיטת צעדים במקומם. למשל אם המלצתם לידע את היועצת עודדו את הילד לגשת אליה ואל תעשו זאת במקומו. אפשר להצטרף אליו לפגישה, אך לא לדבר במקומו. זאת כדי לחזק אותו ביכולת שלו להתמודד עם מצבים בעצמו.
- במקרים מסוימים ניתן לשים גבול בעזרת תלמידים נוספים. הרי מדובר תמיד במיעוט שמציק. אם הרוב יתאגד ויחד יגיד "לא עוד", יירד משמעותית כוחם של המציקים. בהתאגדות יכול הרוב לסרב לחרם או לחזק את החלש. למציק יש כוח מול ילד בודד אך לא מול קבוצה וחשוב שילדים ידעו זאת.
- ניתן להשאיר פתק ובו הודעה אנונימית עם פרטי המקרה (אפשר להדפיס, אם דואגים מזיהוי כתב-יד), במקום בו תמצא אותו הדמות עליה הם סומכים שתוכל לעזור.
לא רוצים להלשין
ילדים רבים העדים להתנהגויות פוגעניות בחבריהם ימנעו מלדווח שמא יחשבו ל"מלשינים". להקרא "מלשין" בחברת הילדים שווה ערך לאות קין, ילד שאי אפשר לסמוך עליו, שיבגוד בחבריו.
האיום כה גדול, עד שילדים ימנעו מלדבר גם על דברים שלמבוגרים נראה ברור שיש לדווח עליהם. מסיבה זו חשוב מאוד ללמד את הילדים את ההבדל המהותי בין "הלשנה" לבין "דיווח הכרחי" בהזדמנות הקרובה, זאת כדי שבזמן אמת, כשיהיה בכך צורך, הם לא יתבלבלו וידעו כיצד לפעול.
הלשנה - דיווח על פעולה שעשה אחר ואינה פוגענית. מטרת הדיווח היא למצוא חן או לפגוע בגורם המדווח מטעמי קנאה או נקמנות. למשל להלשין למורה שדני לא הכין שיעורים או שמיטל קוראת ספר בשיעור.
הכתבות הכי מעניינות - בפייסבוק הורים של ynet
.
דיווח הכרחי - דיווח על פעולה פוגענית ואלימה כלפי המדווח או ידיעה על פגיעה בעבר או הווה או אפילו תכנון פגיעה עתידית בילד מסויים אחר. המניע לדיווח יהיה ערכי. עזרה לזולת, מניעת פגיעה והצלה. למשל אם הילד ראה שילדי כיתה ה' נטפלים לילד מכיתה א', חוסמים את דרכו וצוחקים עליו כשבוכה או אם שמע שיחה בין שני ילדים המתכננים לפגוע בילד אחר מייד אחרי הלימודים.
דיווח מוסרי - דיווח על התנהגות פוגענית שאינה אלימה אך מתמשכת. גם כאן המניע לדיווח יהיה ערכי, לעזור לחלש ולהפסיק הצקות והתנהגויות פוגעניות אחרות. חרם, למשל, יכנס בקטגוריה זו וכמובן הצקות והקנטות חוזרות ונשנות.
זה לא ענייני
יש ילדים שהפנימו את המסר "אם זה לא קשור אליך אז אל תתערב". הדבר נכון כשמדובר בהתערבות בענייני אחרים ועצות למיניהן, שבסופו של דבר עשויות לסבך אותם עצמם, כמו למשל ילדה השומעת במקרה שיחה בין שתי בנות המתלבטות אם לקרוא לחברה שלישית לבוא איתן, ומביעה את דעתה בעניין, או ילד שחבריו מרכלים על חבר אחר ומנסים למשוך אותו לשיחה.
בוודאי עדיף שימנע מריכולים ולשון הרע. אך, אם ההזמנה היא להתייעץ איך לנקום בחבר או ששומעים במקרה על ילד שהרביץ לאחר בהפסקה להגיד "זה לא ענייני" כמוהו כהתעלמות ממצוקה.
כשמישהו נפגע זה נוגע לכולנו ואין להתעלם מכן אלא לחשוב איך אפשר לעזור. הקו המנחה צריך להיות - אם היית אתה בצד השני, האם היית רוצה שאנשים שזה לא נוגע להם ימשיכו בדרכם או ימצאו את הדרך להפוך את זה לעניינם ולהיחלץ לעזרתך?
שתיקה רועמת
ילדים הבוחרים שלא לעשות דבר, יודעים על הצקות, שותקים ואלו נמשכות בידיעתם, חשוב שידעו כי השתיקה שלהם היא לא נטראלית אלא רועמת כהסכמה להתנהגות לא הולמת ופוגענית. בזכות שתיקתם יכולה התנהגות זו להמשך.
אולי הם מקווים שמישהו אחר ידבר, אך כל אחד אחראי לעצמו ועושה את הבחירות האישיות שלו. אל להם לחכות שמישהו אחר ישבור את השתיקה אלא למצוא את הדרך לעשות זאת בעצמם, ואם מישהו נוסף ימצא את דרכו גם הוא לשבירת השתיקה הרי שזה רק יועיל ויהווה חיזוק לנחיצות הטיפול במקרה.
צו המצפון
האם תוכל לחיות עם הידיעה שיכלת למנוע ולא מנעת? לעשות ולא עשית? להציל ולא הצלת? מצפון הוא כמצפן פנימי העוזר לנו להבחין בין "מותר" ל"אסור", בין "טוב" ל"רע". למדו את הילדים ללכת לפי צו מצפונם ולקבל החלטות נבונות עבורם ועבור אחרים, החלטות שיוכלו לחיות איתן בשלום. הדבר נכון גם במקרים של לחץ חברתי.
דברו איתם, עזרו להם להבין שאם יהיו שותפים בצורה אקטיבית או פסיבית להתנהגות פוגענית הנוגדת את מצפונם הם אולי יתקבלו בקבוצה בה חפצו באותו הרגע, אך אף אחד לא יהיה איתם כשיחזרו הביתה ויהיו לבדם, מנסים להשקיט את מצפונם. למשל אם מלכת הכיתה תנחה אותם להצטרף לחרם שלא מרגיש להם צודק או לפגוע באחר כדי להוכיח נאמנות, או אם ראו התנהגות פוגענית ואת עיניו המתחננות של הילד הנפגע ושתקו.
לסיכום, פעמים רבות התנהגות פוגענית בין ילדים חומקת מעיני המבוגרים ואין מי שיגן עליהם פרט לילדים עצמם.
חשוב שידעו לעצור פגיעה בעצמם או באחרים, מתוך הפעלת שיקול דעת באופן מיידי או לחכות לאחר האירוע, באופן ישיר או עקיף, לבד או עם עוד ילדים, באופן גלוי או בצורה אנונימית, את מי לערב, למי לפנות ועוד. העיקר לא להתעלם ולהבליג אלא למצוא את הדרך לפעול ולעשות.
דווקא הצופים הם אלו שיכולים להציל חיים. יש להם תפקיד חשוב, וחשוב שידעו זאת.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת, מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות לכישורים חברתיים