מסע בצבעים

השעה חמש וחצי בבוקר. על פסגת ה"MONTE VERDE" (ה"הר הירוק") הבנות ישנות. אני מתעוררת לקולות הציפורים ושריקתה של רוח.

המסע שלך מתחיל כאן, היכנסי לעמוד מאגמה צ'אלנג'

הי מאגמה! את שואלת - מאגמה עונה

עצמאית בשטח: איך מסע מסוגל לשנות

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן

מוקדם מדי בשביל לקום אני חושבת לעצמי, אבל הסקרנות וההתרגשות זורקות אותי מהמיטה המפנקת. דוחפות אותי החוצה. גשם נעים עוטף אותי ברכות, קריר, אבל כיף לי. כמה כיף לי.

אני מתיישבת על מרצפת יבשה. מוצאת את עצמי שותקת, אבל מדברת פנימה. שקטה, אבל נסערת מהקולות והמראות. מוצפת אדרנלין אבל נושמת עמוק. בוחנת את המראות כבוגרת, אבל במבט של ילדה. מאושרת. וכל הצבעים שבתוכי חיים בהרמוניה מופלאה.

השארתי את השדון בבית

זו תמונת המסע שלי. שם, באמצע המסע, חוויתי את הקסם שטמון בחופש להיות לגמרי אני. את השדון שיושב על כתפי כדרך קבע בשנים האחרונות השארתי בבית. שדון ה"למה את לא...". זה שחוזר ומציק "למה את לא כמו...למה את לא מספיק... למה את עייפה...לא רגועה...לא שקטה". כאן על ההר אני מרגישה שמותר לי להיות הכול, ואני שמחה.

טוב, בחופשה זה לא בעיה, נראה אותך בחיים האמיתיים, אומר הקול הפנימי. נכון, אבל זה היה לגמרי בתוך החיים, העומס והשגרה, כשהחלטתי ללכת על המסע הזה. כשמצאתי את האומץ לפרגן לעצמי בענק, לאפשר עצירה, כי הרגשתי עייפה, ומותשת מעננות הבגרות שהתיישבו עלי בתקופה האחרונה. זה הכוח הנשי שגרם לי להקשיב ללב לבטן ולראש, וללכת איתם, כי בא לי.

כאן על ההר אני מרגישה שמותר לי להיות הכול, ואני שמחה(צילום איה בו עזרי)

לשים את כל הקופה על משהו?

וזה לא שהלך לי חלק. התלבטתי וחששתי: בכל זאת קבוצה של נשים, וזה בטח יהיה גם מורכב, ומה יהיה עם ה"חפירות"? ואם יהיה לי קר ועצוב? ואתגעגע לאבי ולילדים? ומה אם למרות שכולם סביבי סגורים על זה שהקונספט "תפור עלי" פתאום אגלה שהוא לא? עד שסוף סוף אני לוקחת לעצמי חופשה לבד, לשים את "כל הקופה" על משהו חדש לי כל כך ולהמר?

אני מתיישבת על מרצפת יבשה. מוצאת את עצמי שותקת, אבל מדברת פנימה. ליאת עשבי (ליאת עשבי )

עכשיו ברור לי שהמסע שלי התחיל הרבה לפני העלייה למטוס. כי בתהליך ההתלבטות, וההחלטה "ללכת על זה" כבר עשיתי דרך בלקבל את כל הצבעים והקולות שבי, לתת להם מקום, ולהיות שלמה.

הצוות של מאגמה הוא וואו!!

כן אבל...ממשיך ומקשה הקול הפנימי, בכל זאת קוסטה ריקה, יעד נחשק, מה כאן החכמה? ברור שתהיי חופשייה ומאושרת. האמת? התפאורה הייתה לא פחות ממושלמת. קוסטה ריקה משגעת. בחירה נפלאה למסע שטח נשי. מגוונת ומרתקת, מלאת ניגודים ובו בזמן שלמה. הרי געש סוערים ועשנים לצד נהרות ואגמים שלווים אבל מלאי עצמה.

יערות גשם עטופים בענני ערפל אבל ירוקים וחדים עד כאב(צילום: איה בן עזרי )

יערות גשם עטופים בענני ערפל אבל ירוקים וחדים עד כאב וטבע ש"מדבר אלייך" בהמון מראות קולות וצבעים. חיות מופלאות בסביבתן הטבעית, גלויות ונסתרות. עמקים פוריים (לקנא) לצד שטחים "מתים" כתוצאה מהתפרצויות געשיות. כפרים צנועים בפשטותם לצד גישת חיים של "PURA VIDA" (החיים הטהורים) שנתפסת בעיני המערביות כמתקדמת.

כל כך הרבה תמונות נצרבו בי

אז עכשיו ברור איך דווקא שם הצלחתי להיות שלמה, לקבל בעצמי את ה"גם וגם"? זה מתבהר לי יותר ויותר: הכול היה שם, "מוכן להגשה" ומה שנותר זה לאפשר לעצמי לשחרר, לאבד שליטה, ולהסתכל פנימה באהבה. אז מה עם "תמונת המסע שלי"? היא מנצחת ללא ספק, אבל היו עוד המון תמונות צבעוניות להפליא במראן ובאנושיותן שנצרבו בי. ואני נזכרת בהן ומחייכת כל כך. נזכרת בעלייה ל-"monte verde" - דרך שלראשונה היה לי קשה לנהוג בה כי רק רציתי להתבונן בנוף המהמם שנפתח לפנינו כל פעם ברובד חדש שובר שיאים ביופיו.

הפנצ'ר ברכב הפך בן רגע לחגיגה ביער(צילום: אסנת קרסנסקי)

והלילה המיוחד שבילינו באוהלים, שם היתה אינטימיות וחווית "ביחד" עוצמתית, למרות (ואולי בגלל) הקור. והפנצ'ר ברכב שהפך בן רגע לחגיגה ביער, והפעם ההיא ש"נאבדנו" עם הג'יפ כי לא פנינו בפניה הנכונה, וחיכינו שיבואו "להציל" אותנו, והבנו את רצינות העניין אבל לא יכולנו להפסיק לצחוק, כמו ילדות. ושייט התנינים בנהר דומם ביום חם מדי שהייתה בו כל כך הרבה חיות.

והקפה והקינוח על גדת הנהר השוצף כשיורד עלינו גשם ואני מחייכת רטובה. וכמובן, איך לא, את ההתמודדות האישית שלי עם האומגה והניצחון הקטן שלי על פחד הגבהים שמציק לי בשנים האחרונות (לא, לא נהניתי, אבל עשיתי וסיימתי ). נזכרת גם בפעם ההיא שבישלנו ארוחת צהריים בשטח ומשבר נשי אימתני איים לפרוץ בעקבות חילוקי דעות מרים לגבי אופן בישול האורז, כשהאסכולות המרוקאית והעיראקית ניצבות מרה זו מול זו כאילו נלחמות על חייהן. דינמיקה שרק אנחנו הנשים מכירות, ושהצחיקה אותנו עוד שעות רבות אחר כך.

הייתי פשוט ליאת

אני נזכרת בשעות הארוכות בג'יפ עם הצוות האהוב שלי כשמצב הרוח הקבוצתי מתחלף ועובר מצחוק לרצינות ולצחוק. ובמהירות שבה נוצרת אינטימיות נשית מיוחדת ומיידית כמו שרק אנחנו יכולות, ובהמון רגעים קסומים של שיחות מרתקות ומרגשות, היכרויות חדשות, וחברויות עמוקות שיישארו לי. ובכל הרגעים והתמונות, היו כל הצבעים שבעולם, ואני אהבתי את כל המגוון שבתוכי.

לעיתים קרובות אנחנו אומרים לעצמנו שצריך חופש. מאגמה צ'אלנג'(צילום: איה בן עזרי )

צחקתי והצחקתי עד כאבי בטן, וזה זרם לי בקלות ובטבעיות ושמחתי. והייתי רצינית לפעמים. שתקתי כשרציתי. מצאתי את עצמי לפעמים במרכז ולפעמים בצד, והיה לי נח. רציתי רגעים לבד עם עצמי, אבל כל הזמן הרגשתי שייכת (תחושה מדהימה). הייתי מאד ברורה לעצמי, ומתפשרת כשצריך. הייתי משתתפת, אבל גם אקטיבית ופעילה. אינטימית, אבל גם של שיחות חולין. הייתי אימא ובת זוג, ובת של, וחברה, וגם פשוט ליאת.

להסתכל על עצמי שוב באהבה

לעיתים קרובות אנחנו אומרים לעצמנו שצריך חופש, במיוחד בתקופות עומס וקושי, ובא לנו לעצור הכול ולברוח.

מה שתמיד ברור הוא שאתה לא יכול לברוח מעצמך. אני באתי למסע איתי, ועם מכלול הצבעים שבי, כנראה בשלה להסתכל עלי שוב באהבה. והחוויה הזו של הקבלה העצמית והחופש להיות בכל הצבעים היא המתנה הגדולה ביותר שלי לעצמי במסע הזה. על זה אני רוצה לשמור, ואת זה אני לוקחת. ומה עם שדון ה"למה את לא..."? שיסתלק מחיי. שאסלק אותו אני מחיי. היגיע הזמן להיפרד ממנו.

ותמונת המסע שלי? בתוך מרחב החופש שיש לי לצייר את חיי, ככה אני רוצה לצייר אותם.

ליאת עשבי ויסברוד, מאגמה פעם ראשונה. יועצת משפחתית וארגונית, מאמנת תעסוקתית ומנחת קבוצות

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן