פסטיבל קאן: העצמה נשית על חוף הים
אחרי שמארגני פסטיבל קאן הואשמו בשוביניזם על בחירותיהם בשנים הקודמות, מורגשת תפנית בגישה בריביירה הצרפתית שהפכה למזמינה יותר - לא רק לדוגמניות בביקיני, אלא גם לבמאיות רציניות. ביניהן גם נטלי פורטמן שמציגה בבכורה את "סיפור על אהבה וחושך" ומושכת את תשומת הלב
גברברים בחליפות ועניבות, נשים בשמלות ערב, ובחורות צעירות בביקיני או אפילו טופלס - בכך מתמצה קוד הלבוש של פסטיבל קאן, הלא הוא האירוע המרכזי והנוצץ ביותר של הקולנוע הבינלאומי. החל מהערב (ד') ובמשך 12 ימי הפסטיבל, ידפקו המבקרים המכובדים נוכחות בעיירת הקייט הצרפתי ובין הקרנת סרט אחד למשנהו, מהחוף הזהוב לשטיח האדום. מול המצלמות מתחרים ביניהם הגברים מי עשיר יותר, ובמקביל יש גם תחרות לנשים שאיתם - מי יפה ואופנתית יותר.
זוהי התחרות הלא רשמית שמתחוללת בתוך כל מפגן השפע והעושר הזה, שמתרחש במלונות הפאר, במסעדות היוקרה ועל היאכטות העוגנות במרינה - והשופטים במקרה זה הם צלמי הפפרצי שרודפים אחר הסלבריטיז שמגיעים לריביירה. לאורך השנים המארגנים של התוכנית האמנותית של הפסטיבל ה-68, יישרו קו עם הלך הרוח הזה - האקסקלוסיבי, המדיף משואו-אוף וגם משובניזם. ביקורות קשות שהוטחו בהם לפחות מצד אנשי הקולנוע, עשו את שלהם השנה.
צוות הפסטיבל והמנהל האמנותי תיירי פרמו בראשו, דאגו להבהיר שוב ושוב לקראת הפתיחה כי האירוע השנה יעשה כבוד גדול לנשים, והדגישו את הפוסטר החדש של האירוע שהוקדש לשחקנית המנוחה אינגריד ברגמן האגדית. בנוסף מונתה בתה השחקנית איזבלה רוסליני לעמוד בראש צוות השופטים של מסגרת מבט מסוים לקולנוענים בתחילת דרכם. ואילו בראש צוות השופטים של שבוע הביקורת תעמוד אישה נוספת, הלא היא השחקנית הישראלית רונית אלקבץ בכבודה ובעצמה.
ומה עם התחרות הרשמית של הפסטיבל? בראש חבר השופטים עומדים אמנם שני גברים - האחים אית'ן וג'ואל כהן, אולם בצוות שלהם יש לא פחות מארבע נשים - השחקניות סופי מרסו, סיינה מילר, רוסי דה פלמה והמלחינה רוקיה טראורה. כוחן במספרן, כי חברי הצוות הגברים הם ברמת סלביות גבוהה הרבה יותר: הבמאי המכסיקני הוותיק גיירמו דל טורו, הקולנוען הקוויבקי הצעיר קסבייה דולאן וגם השחקן ג'ייק ג'ילנהול האהוב והנערץ.
הטריילר של סרט הפתיחה של הפסטיבל "Standing Tall"
תוסיפו לכל אלה את הבחירה של המארגנים בסרט הפתיחה "Standing Tall" של הבמאית הצרפתיה עמנואל ברקו (בכיכובה של קתרין דנב) ותקבלו הצהרת כוונות של הפסטיבל שמבקש להבהיר: "אנחנו פתוחים, אנחנו פלורליסטים, אנחנו פמיניסטים". כמובן שגם הפרמיירה העולמית משופעת היח"צ של בכורת הבימוי של נטלי פורטמן "סיפור על אהבה וחושך" (עיבוד לספרו של עמוס עוז בכיכובה) היא זו שמושכת את רוב תשומת הלב ומשתלבת ברוח החדשה המנשבת בריביירה הצרפתית.
אבל למרות ההעצמה הנשית בקאן, בכל הנוגע לתחרות הרשמית, היוצרות נשארות עדיין במיעוט די בולט. בכל זאת, המירוץ על דקל הזהב הוא עניין רציני, מקצועי וכבד ראש - וכנראה שלדידם של צוות הלקטורים החנוטים של הפסטיבל, אין בו מקום לנשים פתיות. מתוך 19 מתמודדים על הפרס היוקרתי, רק שתיים הן במאיות - מאיוואן הצרפתיה עם "המלך שלי" (בו מככבת גם ברקו כשחקנית) ו-ואלרי דונזלי - גם היא צרפתיה - עם "מרגריט וז'וליאן".
לזכות צוות הפסטיבל, יאמר שבניגוד לשנים עברו שבהן איכלסו את התחרות במאים מזדקנים רבי ותק ותהילה, הפעם ניתנת הזדמנות ליוצרים צעירים ורעננים יותר. במקום השמות הגדולים עם הסרטים הקטנים אנחנו מקבלים הפעם שמות קטנים יותר עם סרטים גדולים, או לכל הפחות מסקרנים. כך למשל במקרה של לאסלו נמש בן ה-38, במאי הונגרי ממוצא יהודי שסרטו הארוך הראשון "הבן של סול" משתתף בתחרות. התסריט שלו שעוסק באושוויץ פותח בחממת הקולנוע של סם שפיגל בירושלים.
עוד במאים צעירים ומבטיחים שנכנסו לתחרות וראוי לשים אליהם לב הם יואכים טרייר הנורבגי בן ה-41 עם סרטו "רועש יותר מפצצות", בן גילו האוסטרלי ג'סטין קורזל עם עיבוד מקורי למחזה השייקספירי "מקבת" (בכיכובם של מייקל פאסבנד ומריון קוטיאר), יורגוס לנטימוס היווני (42) עם "לובסטר", ומישל פרנקו המכסיקני בן ה-36 שיגיע כאורח פסטיבל הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב קצת אחרי שיציג בקאן עם סרטו החדש "Chronic".
כמובן שיש בכל זאת כמה במאים אמריקנים מובילים, אך לא הוליוודים בעליל, כמו טוד היינס והדרמה החדשה שלו "קרול" (עם קייט בלנשט ורוני מארה), גאס ואן סנט ו"ים העצים" (עם מתיו מקונוהיי ונעמי ווטס) ודני וילנב הקנדי והמותחן "סיקריו" (עם בניסיו של טורו, ג'וש ברולין ואמילי בלאנט).
עם זאת, בכל הנוגע ללאומים, האיטלקים הם אלו השולטים ביד רמה בפסטיבל השנה. בעוד נאני מורטי חוזר לקאן עם עוד דרמה מורבידית בשם "אמא שלי", פאולו סורנטינו ומתאו גרונה מנסים את מזלם עם סרטים באנגלית. סורנטינו שהתנסה בכך בעבר עם שון פן ו"זה בוודאי המקום", מביא הפעם את "נעורים" בכיכובם של מייקל קיין והארווי קייטל. גרונה מצדו מביא את "אגדת האגדות" מעין סרט פנטזיה קריפי דמוי "משחקי הכס", בכיכובם של סלמה האייק וג'ון סי. ריילי.
הטריילר של "אגדת האגדות"
כמובן שגם לקולנוע המקומי יש ייצוג הולם בפסטיבל השנה - זה מתחייב. מלבד מאייוואן
ודונזלי ייקחו חלק בתחרות הרשמית גם ז'אק אודיאר עם "דיפאן", סטפן בריזה עם "מידת האדם" וגיום ניקולו עם "עמק האהבה". קצת פחות שגרתית היא הבחירה בסרט אמנויות הלחימה של האו סיאו-סיאן הסיני "המתנקש", אולם הפתיחות למזרח הרחוק נמשכת כרגיל עם "הרים שיפרדו" של ג'יה ז'אנגקה וחביב קאן הירקוזו קורה-אדה היפני עם "אחותנו הקטנה".
ומה עם הנקודה הישראלית? אחרי גאות יוצאת דופן של סרטים משלנו במסגרות השונות בפסטיבל בשנה שעברה, הפעם נרשמת דלילות - אותה יש מי שמייחס לנסיבות "צוק איתן" שהביאו לעיכובן של הפקות מקומיות רבות. מי שכן יהיה שם הוא אלעד קידן עם סרטו הארוך הראשון "היורד למעלה" בכיכובם של איתי טיראן ואורי קלאוזנר - דרמה קומית קטנה המתרחשת במדרגות הכרמל בחיפה, ותוצג בהקרנה חגיגית מיוחדת בקאן לצד סרטו החדש של וודי אלן "גבר לא הגיוני", וגם "סיפור על אהבה וחושך" של פורטמן - כי לצורך העניין, גם היא ישראלית.
מאות סרטים, ידועים יותר או פחות, מוצגים בריביירה הצרפתית במהלך תקופת הפסטיבל. חלקם מהדהדים גם מחוץ לאולמות ההקרנה, חלקם מאפשרים למבקרים לתפוס תנומה במזגן ולהפיג את ההנג-אובר ממסיבות השחיתות של ליל אמש. ועם זאת, ההצגה הגדולה נשארת בחוץ. והיא זו שכנראה תתפוס את מירב הכותרות, תמשוך אליה את הצלמים ואנשי התקשורת - מהפתיחה הערב וככל הנראה עד לטקס הסיום אליו מגיעים לבושים, לבושים מדי.
