"עושים כי מישהו באמת צריך ויכולים לעזור"
מאחורי הקלעים, בשקט ובצניעות גדל לו דור שמראה פנים אחרות של החברה הישראלית. גידי בן ה-18 גילה דרך ההתנדבות עולם שלם ששמע על קיומו אבל לא ממש הבין איך הוא נראה
קוראים לי גידי, אני בן 18 תלמיד כיתה יב' בכפר הנוער עיינות . מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד שאוהב לעזור לאנשים שמסביבי בכל תחום שהם צריכים ועד כמה שאני מסוגל. לכן מבחינתי להגיע לסח"י ('סיירת חסד ייחודית' תחת עמותת "נכח"), היה מסלול כמעט טבעי. טבעי אבל מלא הפתעות.
זה קרה די במקרה החיבור עם הארגון. חברים שלי שמתנדבים בארגון הזמינו אותי להגיע, להתרשם ואולי גם לעזור קצת. באותו רגע שהזמינו אותי חששתי ולא הייתי בטוח אם כדאי לי ללכת כי לא ידעתי מה יהיה שם ולא הכרתי כמעט אף אחד שמגיע לשם. כשהגעתי למקום מצאתי את רוב המתנדבים, שרובם בני גילי או קצת מתחתיי, עסוקים בלמלא ארגזים במזון, אותם ארגזים שבאותו יום יחולקו למשפחות הנזקקות בשכונה שמאופיינת באוכלוסייה קשת יום.
הצצה לפעולה של סיירת החסד הייחודית - כתבתה של שלומית שרביט ברזילי
מהר מאוד הרגשתי חלק מהחבורה. הרכבתי עם המתנדבים האחרים את הארגזים תוך כדי שהם מספרים לי לאן הולכים אח"כ, מה קורה בפעילות וזה היה ממש מרגש להיות חלק מזה. התרגשתי מעצם העשייה המשמעותית בעבור אנשים שאני לא מכיר באופן אישי, מעולם לא פגשתי אבל הם שם והם צריכים אותנו.
"כך מצאתי את עצמי בשכונה שמעולם לא הייתי בה"
מאוחר יותר הפגישו אותי עם ה'לידרים' של הסניף (הם הצוות הבוגר שעוזר לנוער להתפקס במטרה שלשמה הם באו למרות שלרוב הם לא צריכים לעזור כי הנוער בא חדור מוטיבציה), שקיבלו אותי יפה ומהר מאוד הכניסו אותי לעניינים. החבר'ה של השכונה שבאו להתנדב רק שאלו אותי איך קוראים לי וישר המשיכו לעבוד ועל הדרך צירפו אותי. באותו ערב כבר ציוותו אותי לקו חלוקה שיוצא לחלק את ארגזי האוכל למשפחות וכך מצאתי את עצמי בשכונה שמעולם לא הייתי בה. עם אנשים שחיים באופן שבו מעולם לא נתקלתי והרגשתי עצבות לצד גאווה ושמחה על המתנדבים ועל הישראלי היפה, בעיקר בימים בהם כולם מתרכזים בישראלי המכוער.
בסח"י מאוד מקפידים על העניין של לכבד את המשפחות ולא לגרום להם להתבייש- מפה באה הסיסמא שפותחת את החלוקה " סחי.. כבוד!"- אז כחלק מהפעילויות אנחנו שמים את הארגז על מפתן הדלת, מצלצלים בפעמון, יורדים בזריזות למטה ורק מחכים לשמוע אם הדלת נפתחה והחבילה הגיעה ליעד.
הפעולה הזו שהיא כל כך קטנה גרמה לי לחשוב על כל האנשים הטובים האלו שלצדי שעושים את זה לשם עשייה. לא לשם קבלת קרדיט. לא כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם. הם עושים את זה כי מישהו באמת צריך אותם והם לשמחתם יכולים לעזור.
את הדלת הראשונה שנפתחה אני לא אשכח לעולם. שומעים את הפתיחה, את גרירת הארגז ואת טריקת הדלת ועכשיו נשאר רק לדמיין את תחושתם. האם הם שמחים על הארגז או עצובים כי הוא מזכיר להם שהם זקוקים לו? אני לא באמת יודע.
בסח"י הנוער של השכונה ממש לומד דרך עשייה את העניין של אחריות אישית, עזרה לזולת, יוזמה (בעזרת העברת פעולות ורעיונות לעזרה לקהילה), ניהול ואחריות אישית ועוד הרבה דברים וכל זה דרך ההתנדבות והאחריות שנופלת בחלקם עם זה.
אני יודע שההתנדבות – למרות שהעובדה שאני תלמיד בפנימייה בכפר הנוער עיינות וזמני קצר, השפיעה עליי בצורה מאוד משמעותית, לא רק בתחושת הסיפוק העצמי והגשמה עצמית, אלא גם בדרך בה אני מסתכל על האנשים מסביבי ועל הצורה בה אני מתנהג ועושה דברים. אני משתדל לתפקד תחת הלוגו של סח"י והוא "הדבר הכי גדול בעולם- זה לעשות טוב למישהו". אני רואה את הצורה בה סח"י משפיע לטובה עם הנוער שבשכונה ואני חושב שדבר כל כך טוב צריך רק להגדיל. היום אני רוצה לפתוח סניף של סח"י באחת מהערים בסביבה של הפנימייה כדי להגדיל את הטוב ולתת לעוד ילדים שצריכים את המסגרת הזו את ההזדמנות ליהנות ממנה.
אז נכון, כל היום שומעים על עוד ישראלי מכוער אבל אני רואה את אלו היפים ואני בטוח למרות שהם מאחורי הקלעים שהם הרוב לא להפך.
גידי כרמון הוא תלמיד כיתה יב בכפר הנוער עיינות
לפנייה לכתב/ת 
