אנטומיה של יחסים מיוחדים
גרמניה מהווה עוגן מרכזי במדיניות החוץ של ישראל. למרות היחסים המיוחדים, אסור להתעלם מתהליכים מדאיגים שכוללים ביקורת על ישראל
בימים אלה מציינות גרמניה וישראל חמישים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. כבר בתחילת התהליך הקשה, הכואב והמסובך של קשירת הקשרים הראשונים בין שתי המדינות, בין שתי החברות, הוגדרו יחסים אלה כ"יחסים מיוחדים", יש שאמרו "יחסים ייחודיים".
עכשיו, חמישים שנים אחרי, עלינו לשוב ולבחון את מהות ההגדרות האלה, את תוכנן ואת תקפותן. אותו מרכיב מיוחד ביחסים הוא בראש ובראשונה השילוב בין עבר ועתיד. שתי המדינות מכירות בכך כי העבר, זיכרון השואה, הטראומה הנוראה ביותר בתולדות האנושות, הוא הממד הדומיננטי, המעצב והמרכזי ביותר בתוכנם ובמהותם של היחסים. בד בבד עם המרכיב הזה השכילו שתי המדינות בחמישים השנים האלה לפתח מארג רחב ביותר של קשרים במגוון תחומים, כולל כאלה הקשורים ישירות לאינטרסים החיוניים ביותר שלהן. תהליך בנייתם של קשרים הדוקים בתחום המדיני-דיפלומטי, הצבאי, הכלכלי, המדעי והתרבותי יחד עם נוכחותו המתמדת של זיכרון השואה הוא זה המעניק ליחסים את אותו ממד ייחודי.
עוד בערוץ הדעות של ynet
מכתב לכחלון / ליה אטינגר
על איזה חרם אתם מדברים? / לארס פאבורג אנדרסן
ציון יובל לכינון היחסים מוצא את שתי המדינות בסביבה מדינית שונה לחלוטין מזו של שנת 1965. בשנות השישים, זמן כה קצר לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה שבה הוכתה ונכבשה, הייתה גרמניה מפוצלת לשתי מדינות בעלות משטר שונה מאוד זה מזה. הרפובליקה הפדרלית הגרמנית הייתה בעיצומו של תהליך צמיחה כלכלית אדירה, ובמקביל הקפידה לבנות מחדש חברה דמוקרטית וליברלית. ישראל הייתה אז מדינה צעירה שעסקה בעיקר בהגנה על גבולותיה ובקליטת עלייה. עם חלוף השנים שינתה אירופה לחלוטין את פניה, ישראל וגרמניה השתנו אף הן.
תום המלחמה הקרה ואיחודה של גרמניה הציבו את ברלין כשחקן מוביל ומרכזי באיחוד האירופי. מי שחשש לפני שנות דור מנפילתה של חומת ברלין ומאיחודן של שתי הגרמניות, מי שראה בכך איום על שלומה של אירופה, האזין אז לדבריו של הקנצלר הלמוט קוהל אשר שרטט את חזונו האירופי וקרא לקיומה של "גרמניה אירופית ולא של אירופה גרמנית".
שותפת סחר גדולה
היה זה אותו קנצלר קוהל אשר סלל את דרכה של ישראל לשדרוג משמעותי של יחסיה עם האיחוד האירופי ולחתימה ההיסטורית על הסכם האסוציאציה בין ישראל לבריסל. ממשיכת דרכו, אנגלה מרקל, הגדירה את ישראל כמדינה השייכת לאינטרס הבסיסי של גרמניה. מרקל מיישמת את תפישתה זו במדיניותה, הלכה למעשה.
יש לציין את הדברים במפורש: חמישים שנים לאחר כינון היחסים עם גרמניה מהווה מדינה זו עוגן מרכזי ביותר במדיניות החוץ של ישראל. גרמניה היא בעלת ברית קרובה הניצבת לצדה של ישראל בפורומים בינלאומיים רבים ותורמת באופן משמעותי ומוחשי לביטחונה הלאומי. מערכת היחסים שנבנתה במהלך השנים חורגת בהרבה מיחסים פורמליים בין ממשלות ודיפלומטים. גרמניה מהווה את שותפת הסחר הגדולה של ישראל באירופה. בשנים האחרונות הפכו קשרי התרבות ובעיקר המדע לעמודי התווך של הקשרים בין שתי המדינות. שיתוף הפעולה בתחום הטכנולוגיה העילית הפך אף הוא למרכיב חשוב ביותר של יחסים אלה.
יותר ממאה ערים בגרמניה מקיימות קשרי ערים תאומות עם יישובים בישראל, ספק אם יש מוסד אקדמי בישראל שאינו מקיים קשרים הדוקים עם מוסד מקביל לו בגרמניה, כ-7,000 בני נוער ישראלים וגרמנים מבקרים זה במדינתו של זה מדי שנה, מיטב הספרות הישראלית מתורגמת לגרמנית וזוכה שם להצלחה רבה. ישראל, מוקד של חדשנות ויצירתיות, הפכה כבר מזמן לכלכלה מעניינת, מרתקת ובעיקר רלוונטית לכלכלה הגרמנית, למרות הבדלי הגודל ביניהן.
קיומם של הקשרים המיוחדים אין פירושו כי במהלך השנים לא נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים. גרמניה הייתה מהמדינות שייסדו את האיחוד האירופי והפכה במהרה לאחד מעמודי התווך של "הפרויקט" האירופי. במסגרת זו, גרמניה מחויבת לעמדות של האיחוד, עמדות שבנושאים מסוימים רחוקות מהמדיניות הישראלית. במסגרת זו פועלת גרמניה למיתון הביקורת האירופית על ישראל, אך במכלול חוקי המשחק באיחוד, כוחה הפוליטי שם אינו בלתי מוגבל.
אסור לנו להתעלם מתהליכים מדאיגים שכוללים ביקורת הולכת וגוברת על ישראל בחברה ובתקשורת הגרמנית. עלינו להיות מודעים לעובדה כי צעירים החיים בגרמניה היום, בנות ובני העשרים והשלושים, גדלו במציאות פוליטית של גרמניה המאוחדת החיה באירופה שלאחר עידן המלחמה הקרה, אירופה ללא מסך הברזל וללא גבולות. זהו דור שגדל, בצדק, ללא רגשות אשם אישיים, דור שינק ערכים הדוחים את השימוש בכוח, כל צורה של שימוש בכוח. הדור הזה מתקשה להבין את המציאות שבה חיה ישראל של איום קיומי מתמשך.
אתגר עצום בחילופי הדורות
חילופי הדורות בגרמניה מציבים בפני מדינת ישראל אתגר עצום שבמרכזו הצורך להמשיך את הדיאלוג עם הצעירים הגרמנים, להמשיך ולבנות גשרים אל הדור הזה ואל אלה שאחריו. האתגר הזה ניצב גם בפני הצד הגרמני. הוא מתמקד שם בשאלה כיצד להמשיך ולשמר את המחוייבות המוסרית שיש לגרמנים כלפי ישראל גם בקרב צעירים שלא חיו ולא היו עדים לזוועות השואה. יש גרמנים המבקשים "למתוח קו" על העבר ולהביא לנורמליזציה מלאה ביחסים עם ישראל.
אנחנו, כיהודים, לא נוכל לקבל את "מתיחת הקו" הזו. על שני העמים מוטלת אם כן המשימה למצוא גם בעתיד את השילוב שבין השמירה על זיכרון השואה לבין תהליך ה"נורמליזציה" של יחסי יהודים וגרמנים, יחסים שלעולם לא יוכלו להיות זהים לחלוטין ליחסים שבין עמים אחרים. השאלה החוזרת ועולה בחברה הגרמנית בדבר הלגיטימיות של הביקורת על ישראל תמשיך בוודאי להעסיק את הגרמנים גם בשנים הבאות.
כמו כל ניסיון לחזות את העתיד, גם השאלה ביחס לאופיים של היחסים בין שתי המדינות בעוד חמישים שנים מהיום היא חסרת ערך של ממש. ובכל זאת, ניתן לדבר על שאיפות, כשבמרכזן חזון של שתי חברות החיות בשלום עם סביבתן המיידית, ממשיכות לקיים ביניהן דיאלוג אמיתי וכנה המבוסס על זיכרון העבר שבנוסף לו שתוף פעולה הדוק בנושאים החשובים והרלוונטיים ביותר לאזרחים החיים בהן.
אילן בן-דב, מנהל מחלקת מרכז אירופה במשרד החוץ, שירת בעבר בשגרירות ישראל בגרמניה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
