ללא קהל וללא נשמה / טור
יש ירידה לצורך עלייה ויש ירידה לצורך קבורה. המוות של מ.ס אשדוד הוכרז עוד לפני ההפסד 1:0 להפועל ת"א, ג'קי בן זקן איבד את הקבוצה ואת העיר ובאמת הגיע הזמן לקפל ציוד. שרון דוידוביץ' מסכם
אופיר מרציאנו ממרר בבכי ונשכב דקות ארוכות. ניר קלינגר מרים שחקנים שבורים מהדשא. זהו. כאן מתחילה וכאן נגמרת טיפת האמפתיה למ.ס אשדוד. כאן מסתיימת ליטרת הרגש למועדון שיורד ליגה, ומי יודע אם ומתי יחזור.
- מ.ס אשדוד נפרדה מליגת העל
- ג'קי בן זקן וניר קלינגר לוקחים אחריות
- ירידת ליגה יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לאשדוד
כי יש ירידה לצורך עלייה, ויש ירידה לצורך קבורה. אל טקס האשכבה של הפרויקט על שם בן זקן הגיעו רק כמה מכרים וחברים ותיקים כדי להיפרד. לא יותר. ההספד נערך בכלל לפני השריקה ולא נאמרה בו מילה. גם אם הייתה מנצחת, המוות של אשדוד הוכרז חצי שעה לפני הפתיחה, כששער הכניסה לאוהדי היריבה היה נטוש. שומם. רק כמה סדרנים מיואשים ממתינים ומפהקים בעייפות.
בפנים התרוצצו כמה שחקנים ששיחקו כמעט עבור אף אחד. רק כמה עשרות אוהדים שכנראה מכירים את הבוס, עוד 20 שקיוו להפסד, ועוד אחד בחולצה צהובה־אדומה. החולצה ההיא שאמורה הייתה להפוך את המועדון לאקדמיה ומשם, מי יודע, לאימפריה. רק שמ"החזון" של איש אחד... נשאר איש אחד.
ג'קי בן־זקן ניסה. לחבר קבוצה לעיר, לייצר אקדמיה, ליצור זהות. ונכשל. איבד את העיר וגם את הקבוצה בדרך, ונותר ללא קהל וללא נשמה. רק עם קארמה שאוהדי בני־יהודה דאגו להזכיר לו אמש, ועם קרב הישרדות אפתי שניצב מולו כמו מראה.
אולי הזחיחות הרגה את אשדוד. הרי 15 שנים היא הייתה בטוחה שדבר לא יפגע בקבוצה שמייצגת את העיר החמישית בגודלה. שפעם למעלה ופעם למטה, אבל תמיד כאן. חלק מהתפאורה הקבועה בליגה. ובכן, הגיע הזמן לקפל את ציוד הבמה.
ואולי הזחיחות הזו מגיעה מקלינגר, שהגיע בחולצה שחורה, כאילו לבוש בכללי הטקס. צורח, שולח ידיים, גוער וקופץ. מנסה להציל את אשדוד מירידה. מנסה
להציל את קריירת האימון שלו. זו שעלתה מעלה־מעלה כמו טיל, אך נשרפה מהר מדי מעוצמת המהירות. אם בן־זקן הוא "סיבת המוות", קלינגר הוא הקברן. זה שהצהיר בביטחון כי "אם היו לי 100 מיליון, הייתי עושה יותר ממכבי ת"א", קיבל 14 מיליון ועשה פחות. הרבה פחות.
אז מה ניקח משנות המועדון בליגת העל? קצת ברוך דגו וניר ביטון, קצת שיגעון גלקטיקוס שנכשל, אקדמיה שלא התרוממה, קצת מקרייב, כמה בגדים מתייבשים על חבלי כביסה מסביב לאצטדיון מט ליפול, קצת ז'אן־ז'אק וקצת גוסו־גוסו, והמון עשן סיגריות של יוסי מזרחי. וגם מסר חשוב: מועדון כדורגל, גם אם נקרא מועדון ספורט, אינו יכול להסתמך על קפריזה של אדם אחד. כעת המסר הזה אמור לקום מחדש, בקבוצות האוהדים שיקומו בליגות הנמוכות, בין אם זה עירוני או הפועל. כל מי שירצה בקבוצה חיה על פני גווייה.
גלי עטרי ומני בגר שרו פעם "דואט פרידה". הם אמרו ש"בגלל העצב, בשעת פרידה". אבל ג'קי בן־זקן לבד. אין לו דואט. וגם בשעת הפרידה – אין עצב.
מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ' , או בעמוד הפייסבוק .
לפנייה לכתב/ת 
