"ניו יורק סיפור אהבה": סיפור על מה?
הדינמיקה בין דיאן קיטון למורגן פרימן ב"ניו יורק סיפור אהבה", היא הדבר היחיד שאפשר ליהנות ממנו בסרט. העלילה, האמירה וסיפורי המשנה בו לא ברורים או פשוט לא מעניינים
מעבר דירה לעולם אינו עניין פשוט, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקשישים המבקשים לעזוב את הדירה בה התגוררו משך עשרות שנים. זוהי נקודת המוצא לקומדיה לבני-גיל-הזהב שזכתה בארץ לשם הגנרי "ניו יורק סיפור אהבה" ("Five Flights Up"), ואשר בה מגלמים מורגן פרימן ודיאן קיטון זוג המתמודד עם אותה דילמה.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע
יש משהו סימפטי בדינמיקה ביניהם, ואף שקיטון נשארה השחקנית המעצבנת שהיתה - בגיל 68 היא נראית פשוט נפלא. עדיין, הדבר היחיד שהסרט מותיר אותנו איתו הוא תיאור התהליך המסויט עד כדי אבסורד של עסקאות מכירה וקניית דירות בניו יורק. אלה כוללות סוכני נדל"ן מרצים המנהלים בקור רוח משא-ומתן קשוח, רוכשים פוטנציאליים המתחרים זה בזה ומזוהים בשמות קוד, ואירועי "בית פתוח" שאליהם מגיעים המתעניינים, מרחרחים ומציצים בדירות המוצעות למכירה, ומעמידים במבוכה את בעליהן שהיו שמחים להעיף אותם מכל המדרגות.
קיטון ופרידמן הם רות ואלכס קארבר הנשואים מזה 40 שנה ומתגוררים בקומה החמישית של בניין ישן בברוקלין. הם אוהבים זה את זו ואוהבים את דירתם הקטנה והחמימה, אך בהיעדר מעלית המאמץ הפיזי הכרוך בטיפוס במדרגות מתחיל להעיק עליהם (ובמיוחד על כלבתם הקשישה, דורותי). בלי הרבה חשק, בעיקר מצד אלכס, צייר הקשור בכל מאודו לשכונה ולחדר המשמש כסטודיו שלו, השניים מחליטים להציע את דירתם למכירה ובמקביל לתור אחר בית המצויד במעלית.
לעזרתם מגיעה האחיינית שלהם, לילי (סינתיה ניקסון), סוכנת נדל"ן שמתקינה את דירתם לקראת "היום הפתוח", אך מזהירה אותם שאירוע חשוד עליו מדווחים כלי התקשורת בהרחבה יפגע בסיכוייהם למצוא קונה ועלול אף להביא לירידת ערך הדירות באיזור.
ואכן, כאן נכנס סיפור משונה שמסרבל את עלילת הסרט שלא לצורך. מתברר שנהג משאית מוסלמי נטש את רכבו באמצע גשר וויליאמסבורג, יצר פקק תנועה נוראי, ועתה מתנהל אחריו מצוד בחשד שמדובר בטרוריסט. לא לגמרי ברור מדוע היה צריך את הסיפור הזה, שמציג את הפאניקה שמעודדת התקשורת, ומנסה לשווא לחבר בין הפחד מפני הזר בעידן שאחרי 11 בספטמבר לבין גילויי הגזענות שנתקלו בהם אלכס ורות בהיותם זוג צעיר מאוהב ומעורב.
בהתאם, סיפור משנה מיותר נוסף גורר אותנו אל שנות ה-70, כאשר הזוגיות הבין-גזעית שלהם מעוררת תמיהה והתנגדות, בעיקר מצד אמה של רות, לקשר ביניהם (קלייר ון דר בום האלמונית מיטיבה לחקות את קיטון הצעירה). האם זהו נושאו האמיתי של הסרט? - כמובן שלא. זוהי סתם תוספת שאינה מספקת איזושהי תובנה מעניינת, למעט ההבנה שמדובר בזוג שנתבע להתמודד במהלך חייו המשותפים עם אתגרים לא פשוטים. משבר אחר מתרחש כאשר רות מתבשרת כי אינה יכולה להרות, אך גם לפרט הזה נדרש הסרט כבדרך אגב.
במילים אחרות, הסרט שביים ריצ'רד לונקריין הבריטי ("ריצ'רד השלישי" הנהדר עם איאן מק'קלן) לפי ספר מאת ג'יל סימנט, לא ממש מגיע לכדי החלטה על מה הוא רוצה להיות. כסיפור על זוג המתבונן לאחור על חייו ברגע מכריע - הסרט פשוט לא מעניין. כסאטירה על שוק הנדל"ן הניו יורקי ברגע של היסטריה המונית (אגב כך, אלכס ורות שבים ופוגשים באותם אנשים נוירוטיים בכל פעם שהם מגיעים לאחד מאירועי "בית פתוח") - הסרט פשוט אינו שנון מספיק.
וכן, כדי להוסיף עוד פיסה עודפת לסיפור שממילא אינו ממוקד, הכלבה האהובה דורותי נופלת למשכב וצריכה לעבור ניתוח דחוף ויקר. לכאורה, פרט זה אמור להעלות את מפלס האינטנסיביות הדרמטית בסרט, אך בפועל, מלבד להמחיש את החום, הקסם והדאגה האמיתית של בני הזוג קארבר (שמנהלים שיחות ארוכות מדי עם הווטרינר), על רקע הקריקטורות האנושיות שמסביבם - אין לעלילת המשנה הזו כל ערך של ממש.
כאמור, הדינמיקה בין פרימן וקיטון כזוג מבוגר ואוהב המנסה לשמור על שפיות ורוגע בתוך כל המהומה, היא שמעניקה ל"ניו יורק סיפור אהבה" את (מעט) נקודות הזכות שלו. בניגוד להם, הסרט עצמו מתפזר והולך לאיבוד בתוך הכאוס העלילתי שנוצר בו.
