מלחמת 2015: צה"ל ייאבק בדה-לגיטימציה במקום משרד החוץ
גם אובמה וגם יעלון יודעים שכעת מו"מ עם אבו מאזן נועד לכישלון. הנשיא האמריקני מתרכז בהסכם עם איראן, ואחריו הלחץ צפוי להתחדש. גם בצבא נערכים
קשה להאמין, אבל הדברים שאמר הנשיא האמריקני ברק אובמה בסוף השבוע על הסיכוי להסדר פלסטיני-ישראלי היו זהים, כמעט מילה במילה, לדברים שאמר שר הביטחון משה (בוגי) יעלון כמה ימים לפני כן בפורום סגור. לרגע היה נדמה כי הערכותיהם כאילו נלקחו מאותו נייר עמדה, ואולי לא כאילו: שניהם אמרו שהסדר שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שיושג במו"מ, ישרת את האינטרסים החיוניים של שני הצדדים, אך בה בעת העריכו נחרצות שבתקופה הקרובה, במצב הכאוטי והנפיץ השורר כעת במזרח התיכון, לא ניתן להגיע להסדר קבע כזה המבוסס על ויתורים הדדיים.
מדברי שניהם עולה בבירור כי הם חושבים שעד שיתייצב המצב באזור וידעך גל האיסלאם הפנאטי יש לנהל את הסכסוך בחוכמה, ולא לנסות בשעה הנוכחית לפתור אותו סופית. ההיסטוריה מלמדת שניסיונות לאלץ או לכפות פתרון קבע מסתיימים באלימות ובבכי, אומר יעלון. שני האישים תמימי דעים כי מה שנחוץ עכשיו לשני הצדדים וגם ליציבות האזורית הם מעשים בשטח, כאלה שישפרו בצורה ניכרת ודרמטית את מצבם הכלכלי ואת איכות חייהם של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה.
יעלון בטוח כי הקלות מפליגות לתושבי יהודה ושומרון וסיוע בין-לאומי בהובלת ישראל לשיקום רצועת עזה ימנעו, או לפחות ידחו לזמן רב, אינתיפאדה באיו"ש וסבב נוסף ברצועה. אובמה מעדיף להדגיש כי צעדים כאלה ישרו אקלים פוליטי ואווירה שיאפשרו בבוא היום לישראלים ולפלסטינים לשוב לשולחן המו"מ ולעשות את הוויתורים ההדדיים הדרושים כדי להגיע להסכם קבע.
שאלה של הגדרה
ההבדלים בין הנשיא האמריקני לשר הביטחון הישראלי הם בניואנסים. אובמה מדבר על "צעדים בוני אמון" שיתבצעו בתקופה הקרובה ויכשירו את הלבבות והדעות הפוליטיות להסכם קבע שיושג בעתיד במו"מ, ואילו יעלון מדבר על חיזוק ה"מודוס ויוונדי" שבו פלסטינים וישראלים חיים אלה לצד אלה ברגיעה יחסית. כלומר, המשך המצב הקיים שבו לפלסטינים יש שלטון פוליטי עצמי בתוספת הקלות משמעותיות שנועדו להשביח את כלכלתם ואת חופש התנועה שלהם ולמנוע מהם תחושה שמנסים לגזול את אדמותיהם. מכאן שאובמה, כמו יעלון, מעריך שהסידור היעיל והטוב ביותר שממשלת ישראל החדשה וגם ההנהגה הפלסטינית צריכות בעת הנוכחית הוא הסכם ביניים דה פקטו, שישמש בסיס להסדר קבע עתידי שייבנה "מלמטה למעלה".
עוד בנושא:
בסוף השבוע האחרון התברר שלא רק ארה"ב וישראל מחפשות הסדר ביניים. אם בוחנים בדקדקנות את אמירותיו הפומביות של אבו מאזן, ניתן להבחין בריכוך מסוים. רק לפני שבועיים אמר יו"ר הרשות הפלסטינית שכתנאי לכל מו"מ הוא דורש שישראל תפסיק את פשיטותיה ביום ובלילה לצורך מעצר של מבוקשים פלסטינים של חמאס, החזית העממית והג'יהאד האיסלאמי בשטחים הפלסטיניים (שטחי A ו-B).
אבו מאזן גם יודע ש"כיסוח הדשא" הזה חיוני לשרידותו הפיזית והפוליטית. חמאס והג'יהאד האיסלאמי מאיימים עליו ועל הנהגת הרשות כולה לא פחות – אולי יותר – משהם מאיימים על ישראל, אך הוא מציב את הדרישה ל"כיבוד הריבונות הפלסטינית" כי זה משרת אותו היטב בניסיון להביא את הקהילייה הבין-לאומית לכפות על ישראל לסגת לגבולות 67'. גם הנשיא הפלסטיני מבין כי אסור לו להגזים אם הוא רוצה להמשיך לקבל כספי סיוע אמריקניים ואירופיים. לכן, גם הוא מעמיד שלוש דרישות כתנאי למו"מ ישיר עם ישראל: שתי הטבות מיידיות לפלסטינים - הפסקת בנייה בהתנחלויות ושחרור "אסירים ותיקים" - והסכמה לדחות את הסדר הקבע בשנתיים, לסוף 2017. המשמעות היא שגם אבו מאזן מחפש סולם לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס עם התנגדותו הנחרצת להסכם ביניים עם ישראל.
מתואמים אך גם מיואשים
אז מה גרם לשינוי "העמדה הפלסטינית" בוושינגטון? האם העמדה הנוכחית של הממשל היא תוצאה של אותה "הערכה מחדש" עצמאית שעליה הכריז הנשיא אחרי שבמרס 2014 התפוצץ המו"מ שהוביל שר החוץ קרי? האם יישור הקו של האמריקנים עם עמדת מערכת הביטחון הישראלית בנושא הוא פרי הידברות חשאית משני עברי האוקיינוס בחודשים האחרונים? ואולי לאובמה פשוט נשבר מאיתנו ומהפלסטינים, והוא הבין שהתיש המזרח תיכוני הזה ששמו מו"מ ישיר לא ייתן חלב – כלומר לא יניב הסדר קבע בתנאים האזוריים הנוכחיים. הוא מבין שאם את המשא ומתן מנהלים אבו מאזן ונתניהו הוא מועד להתפוצץ בתוך כמה חודשים עד שנה, ואז בוודאות תהיה הסלמה אלימה בגדה או בעזה או בשתיהן.
ההתרשמות שלי, המבוססת על ידיעה חלקית, היא שכל התשובות נכונות. הדיאלוג המתנהל בין ישראל לארה"ב בערוצי קהילות המודיעין ובין בכירי המועצות לביטחון לאומי בירושלים ובוושינגטון, הביא להערכת מודיעין והערכת מצב די דומות בוושינגטון ובירושלים בהקשר לסיכויים לפריצת דרך בהקשר הפלסטיני. הממשלה החדשה בישראל עוד חיזקה את התחושה בוושינגטון שאין תוחלת למו"מ. להערכתם, אם יופעל לחץ אמריקני על נתניהו או על אבו מאזן בשעה הזו הוא יפעל כבומרנג ושני הצדדים יבעטו חזרה ויאשימו את המתווך האמריקני בכישלון המו"מ. חוץ מזה, לאובמה באמת כבר אין סיכוי להרוויח נקודות במדיניות החוץ שלו מדיאלוג חסר תוחלת (בשעה זו) בין רמאללה לירושלים.
הפלסטינים והנקודה האיראנית
הסיבה החשובה ביותר היא שאובמה נחוש לחתום על הסכם הגרעין עם איראן. מדובר באחד משני הישגי המורשת שהוא הציב למדיניות החוץ שלו (ההישג האחר הוא הפיכת מזרח אסיה כיעד העיקרי של מדיניות החוץ והסחר האמריקנית). לחץ אמריקני על נתניהו בנושא הפלסטיני בשעה זו לא רק שלא יביא תוצאות – הוא רק עלול להזיק ואפילו להיות הרסני למאמצים להביא לאישור בקונגרס של הסכם גרעין עם האייתוללות. לעומת זאת, תיאום מתוקשר בין וושינגטון לירושלים בעניין הפלסטיני עשוי לשפר את האווירה ולמתן לפחות את הקולניות והאינטנסיביות – שבה יביעו נתניהו ויעלון את ביקורתם על הסכם גרעין עם טהרן.
אחרי שייחתם הסכם עם האייתוללות ואחרי שהקונגרס האמריקני יאשר את הסרת הסנקציות מעל טהרן – זה כבר יהיה סיפור אחר; סביר בהחלט לצפות שביולי-אוגוסט, אולי בזמן עצרת האו"ם בספטמבר השנה, כבר נשמע מוושינגטון זמירות נעימות הרבה פחות בעניין הפלסטיני מאשר אלו ששמענו בסוף השבוע שעבר. אז גם ייגבר קמפיין הדה-לגיטימציה שמנהל אבו מאזן נגדנו בהצלחה לא מבוטלת.
כדי לטפל באיום זה הקים צה"ל לאחרונה מערך מיוחד באגף התכנון שעיסוקו הוא דיפלומטיה צבאית. המערך הצה"לי הזה ישמש, כמו בעבר, כערוץ קישור לצבאות זרים שאנשיהם נמצאים על גבולותינו במסגרת הכוחות לשמירת השלום של האו"ם וכן יקשר עם צבאות מצרים וירדן וגורמים אחרים באזור. כעת הוגדר לו תפקיד נוסף חדש: להילחם בקמפיין הדה-לגיטימציה שהפלסטינים והציר הרדיקאלי מפעילים נגד מדינת ישראל וצה"ל בעיתות לחימה. היעד העיקרי של הקמפיין הפלסטיני הוא לכבול את ידי צה"ל כדי שלא יוכל להפעיל את מלוא עוצמתו כשישראל תותקף בעשרות אלפי רקטות וטילים מאיימים מלבנון ומעזה.
הלגיטימציה הפוחתת שמעניק לנו העולם להשתמש במלוא עוצמתו של צה"ל כדי להגן על עצמנו היא איום ביטחוני-מדיני
שהולך ומעצים, ואשר הממשלה הנוכחית חייבת לטפל בו בעיקר בערוצים דיפלומטיים. המציאות השערורייתית היא שצה"ל נדרש לטפל גם במה שמשרד החוץ אמור לעשות. למרבה המזל, משרד הביטחון הצליח לשמר גם חבל טבור חיוני של שיתוף פעולה והידברות עם הפנטגון, סוכנות הביון המרכזית וסוכנויות מודיעין אחרות בוושינגטון.
נכון שיעלון שגה בכמה פליטות פה לא דיפלומטיות כלפי מזכיר המדינה קרי ואחרים בוושינגטון, אך נדמה שהאמריקנים שכחו וסלחו, אולי בלית ברירה. גם היועץ לביטחון לאומי של נתניהו יוסי כהן פועל כערוץ ביטחוני אחורי, כך שלמעשה נוצר מצב שבו משרד הביטחון הוא כיום משרד החוץ האפקטיבי של מדינת ישראל, לא רק ביחס לאמריקנים אלא גם מול האירופאים.
בכל מקרה, צריך להכיר בכך שבשלושת החודשים הקרובים, עד שייחתם הסכם גרעין עם איראן ויאושר בקונגרס האמריקני, פתוח בפני ישראל חלון הזדמנויות מדיני וביטחוני בוושינגטון. תהיה זו טעות לא לעשות בו שימוש גם כדי לאתחל מחדש את היחסים עם ממשל אובמה, שמושיט לנו יד, וגם כדי לשפר ולהעצים את שיתוף הפעולה הביטחוני.
לפנייה לכתב/ת 
