פשוט "עוד אליפות", וזה אומר הכל
לזכייה השלישית ברצף של מכבי אין את הטעם של הראשונה ולא את הריח של השנייה, אבל דווקא בפשטותה היא מראה שגולדהאר וקרויף השיגו את שגרת השליטה בליגה ששמו לעצמם למטרה הראשונה. עכשיו הם צריכים לשבור את השגרה הזו. אורי קופר מסכם אליפות נוספת של הצהובים ומסביר למה פאקו צריך להישאר
יש שתי דרכים לסכם אליפות. הדרך הראשונה היא "המהללת": אלופה היא אלופה ולכן ביום חגה היא ראויה לכל התשבחות והמחמאות. הדרך השנייה היא של אלה המחפשים לשים סייג בכל דבר ומנסים לגמד את ההישג עם תזכורת לחולשת הליגה, לתלות בזהבי, ועוד סיבות שונות ומגוונות.
והנה, מכבי ת"א זוכה בעוד אליפות ושני הצדדים תקועים. שוב אלה יסבירו על הניהול המעולה? שוב אלה יגידו שמכבי לא הלהיבה? לשני צידי המתרס אין ממש מה לחדש והאמת – דווקא זה, יותר מהכל, ממחיש את ההישג של מכבי.
העובדה שכמעט כל מילה שנשמעת, חיובית או שלילית, דומה מאוד לתקופה הזו בעונה שעברה, מראה שהאליפות של מכבי הפכה לנורמה, לטבעית בערך כמו זו של מחלקת הכדורסל בימים עברו. זו לא אליפות מרהיבה ולא אליפות לא-פיירית אלא פשוט עוד אליפות, וזה בדיוק מה שמיץ' גולדהאר וג'ורדי קרויף רצו.
זה מה שהם הציבו כמטרה הראשונה. יש אנשים ששגרה אוכלת אותם מבפנים, אבל שגרה של שליטה מקומית היתה היעד הראשון של השניים. אם לאף אחד אין מה לחדש על עוד אליפות זה מצוין.
עונה בה הרכש הכי נוצץ, עדן בן-בסט, הוא כישלון חרוץ; עונה בה הרכש של ינואר, גילי ורמוט, בקושי שיחק וזה בכלל לא הזיז לה; עונה בה המאמן שלוקח כל תואר מעורר מחלוקת בקרב האוהדים וכך גם נוסא איגיבור, בדיעבד הזר הכי טוב של הקבוצה; אפשר להתייחס לכל הדברים האלה בגנות, והכל עובדות, אבל בעונה כזו עדיין מכבי לוקחת אליפות מבלי שאף אחד חשב לרגע שהיא תאבד את התואר. זו לא המחמאה הכי טובה שהיא יכולה לקבל?
אז זמן אליפות הוא זמן סיכום, אבל את סיכום האליפות הזו אפשר לעשות בקצרה יחסית. לא נדרשים כאן משפטים וניתוחים מורכבים. והנה הוא: מכבי היא הקבוצה הטובה בארץ בהפרש לא קטן וזכתה באליפות בצדק. זהו, מספיק. משעמם, אבל במקרה הנוכחי הפשטות עושה את העבודה. כל ניסיון להוסיף משהו, להכניס איזה "אבל", לא רלוונטי. הכל כבר ידוע.
מה שכן רלוונטי הוא המטרות והרצונות של מכבי עצמה. אם יעד הפתיחה היה ליצור שגרה נינוחה בליגה, יעד שאפשר לומר שהושג, אז המטרה השנייה והידועה לכל היא מקום בליגת האלופות, שגם יהיה הצלחה מקצועית, גם יעזור לפתוח פער גדול יותר בתקציב וגם ימשוך שחקנים טובים יותר. הניסיון הראשון נכשל, גם השני, והנה מגיעה ההזדמנות הנוספת. פעם שלישית גלידה? הגיע הזמן שמכבי תלקק את השפתיים מהפרס, שהוא מקום בצ'מפיונס.
אפילו את רומא לא בנו ביום אחד, וגם לא בשלוש שנים, אבל כל יום שעבר – אני מניח, לא הייתי שם – אפשר היה לראות את התקדמות הבנייה. לפני שלוש שנים היה אפשר לראות את הנחת היסודות המפוארים במכבי, אבל בשנה האחרונה קצב ההתקדמות לא היה משביע רצון. שוב, זה לא מוריד מהישג התואר עצמו – פעם רביעית בהיסטוריה שקבוצה זוכה בשלוש אליפויות רצוף ועוד עם שלושה מאמנים שונים - אבל לטוב מתרגלים מהר ורוצים יותר.
ואתמול היתה באוויר תחושה של הרגל, של "היינו פה כבר. אולי זה גמר הגביע שמחכה מעבר לפינה, אבל רוב היציעים התרוקנו מהר. גולדהאר פתח את החגיגות מהוסס, לא נכנס טוב למשחק, אבל כשערן זהבי הגיע במיוחד לקרוא לו לחגוג עם כולם בעל הבית הפך למוביל השיירה. מהחגיגות נעדר, גם בגלל שבחלק מהזמן התראיין יש לומר, המאמן פאקו.
מעט אחרי שריקת הסיום עמדו פאקו וגולדהאר קרוב לספסל. ניסו להסתודד בתוך המהומה. פתאום הקהל התחיל לקרוא בשמו של הבוס. שמו של המאמן, לעומת זאת, לא נשמע. פאקו הבין מהר. גולדהאר הניף ידיים, עשה סיבוב תודה במקום ופאקו ברח הצידה. בהמשך הוא כבר שכנע את גולדהאר לשים עליו את חולצת האליפות הצהובה, פעולה שהסתיימה בלחיצת יד ולא בחיבוק כמו שהקנדי העניק לסובבים אחרים.
נדמה, לפחות לפי דיווחים שונים, שגם הקשר ביו קרויף לפאקו לא מלהיב. אם כך, הגיוני לחפש מאמן אחר כיוון שהקשר ביניהם הוא סופר-חשוב. אבל אם זה לא בדיוק הסיפור, אם יחסי העבודה תקינים, אז פאקו צריך להישאר. האם הספרדי הראה שהוא מאמן ענק העונה? לא, ואפשר אפילו לומר שפחות הרשים גם מאוסקר גרסיה וגם מפאולו סוזה. אבל הגיע הזמן שמכבי תבדוק איך נראה הקיץ עם המשכיות בעמדת המאמן.
פאקו עצמו השתנה ככל שהעונה חלפה. הוא הגיע עם סגנון משחק מהיר, שונה לגמרי ממה שראינו בהמשך, אבל החליף אותו כשהבין שמבחינה הגנתית הקבוצה לא יכולה להתמודד עם הדרישות שלו. זוכרים את הביקורות על הגנת מכבי בחודשים הראשונים? והנה, אחרי אותן ביקורות, אם יש תחום אחד שמכבי הנוכחית יכולה לנצח בו את השתיים הקודמות זה קצב ספיגה. 27 שערי חובה בלבד, שני משחקים לסיום. בעונות הקודמות היא ספגה 30.
שינוי הסגנון הזה נעשה גם במחשבה של תרגול לקראת משחקים מול יריבות חזקות יותר, קרי אירופה. יודעים מה, עזבו את השאלה "האם מגיע או לא מגיע לפאקו" - במקום להמר על מאמן חדש (וכמעט כל מאמן שיכול לבוא למכבי זה הימור) למכבי עצמה מגיע לנסות לראות איך זה להתמודד באירופה עם שיטה שהיא כבר מתורגלת בה, דבר שלא קרה בשנתיים הקודמות.
אבל התחושה היא שלמכבי הולך להיות קיץ לא קל. דווקא עם סגל השחקנים לא בטוח שתהיה המשכיות והאמת, אצל רבים לא בטוח שצריכה להיות. חואן פבלו צריך להישאר רק אם לא יימצא מחליף יותר טוב. ראדה פריצה (עדיין מהחלוצים טובים בליגה, אבל כבר לא בריא), ניקולה מיטרוביץ' ואפילו קרלוס גרסיה צריכים לעזוב. והבעיה העיקרית? אין בשורות מעניינות בגזרת הישראלים. רועי קהת, אם יבוא, זה נחמד, אבל לא קיים איזה ישראלי משפיע באמת שיכול להצטרף ולהביא שדרוג מיידי.
לכן, המשימה הראשונית של גולדהאר-קרויף היא לשמור אצלם על כמה שיותר ישראלים בכירים שכבר נמצאים בקבוצה. שרן ייני עוזב, וזו מכה גדולה משחושבים, ולמכבי אסור לאבד שחקנים נוספים. המשימה השנייה היא סוף-סוף ליצור אוסף זרים איכותי באמת. בלי זה מכבי לא תוכל להתקדם.
אם זה לא יקרה, אם הסגל הנוכחי יישאר פלוס-מינוס אותו דבר, מכבי פשוט תמשיך לשלוט בליגה המקומית. בסיס העבודה שלה, והסגל הקיים, יספיקו בטח לעוד אליפות, ישמרו על השגרה הנינוחה. גולדהאר וקרויף, כאמור, רצו קודם כל להשיג את אותה שגרת שליטה, והעוד אליפות הזו, דווקא בגלל שאין לה טעם וריח מיוחדים, מראה שהגיעו ליעד. אבל גם סתם שגרה מתחילה להימאס לפעמים.
לפנייה לכתב/ת 
