ארט גרפונקל: "אני רואה בעצמי זמר גדול"
"אני כבר זקן, הזיכרון שלי איום", מעיד על עצמו ארט גרפונקל. דבר אחד הוא זוכר היטב: "אני זמר נהדר". לקראת הופעתו בישראל, מספר החצי הנצחי ב"סיימון וגרפונקל" בראיון על האתגרים הקוליים שזימן לו אלוהים ("נשמעתי נורא, זה היה משבר אמונה"), על מקומו בתעשייה העכשווית ("עולם המוזיקה לא בריא") וגם על האהבה הגדולה לקהל הישראלי
אם כן, זהו היום שעובר על ארט גרפונקל, אגדת מוזיקה שתעשה דרכה לישראל בקרוב ותעלה על במת איצטדיון בלומפילד. לאחר שהוא מסיים להתנצל על כך (לא בטרם הוא מבצע חיקוי מתיילד של בנו הקטן), כל מילה ומשפט שייאמרו מפיו מעתה והלאה ינוסחו וישמעו כמו שירה צרופה, הנקראת בקולו העמוק של המשורר. מעתה והלאה תהיינה אלו שזורות פה כקטעי האזנה, כדי לספק טעימה.
"אין קהל שהתייחס אלי ביותר אהבה מהקהל בישראל. אני חושב שכשעלינו על הבמה להופיע אצלכם האהבה היתה קיצונית", הוא נזכר בביקור הראשון שלו בארץ הקודש, ומכאן יתחמק בעדינות בשאלת הזהות היהודית של הילד מקווינס שהיה. כשהוא מתבשר כי הקהל הישראלי יכול להיות מאוד רגיש לאופן בו הוא נתפס על ידי האומן החו"לי, הוא מיד מזמר: "לישראל יש המון המון אישיוז! זו לא ארץ נורמלית. זה מקום מאוד מיוחד מכל כך הרבה מובנים.
"אני יכול להמשיך עוד ועוד על כמה ייחודית היא אומת ישראל. היא מאוד חשובה לאמריקה, היא פוליטית. אתה יודע את זה, זה לא משהו שאני צריך להגיד לך. היא רגישה, היא מרגישה, יש בה קצת תחושת סכנה. היא חברה מאוד מיוחדת".
סיימון וגרפונקל - "the sound of silence"
זו לא תהיה הפעם הראשונה שלך אצלנו. נשמע שאתה כבר מכיר את האווירה.
"באתי אליכם כפרפורמר ולאחר מכן ביקרתי עם הוריי פעם אחת, ואני לא חושב שהופעתי אז. אני חושב שהיה לי טיול פרטי, אבל אני לא בטוח. הזיכרון שלי איום. אני כבר זקן".
לא כזה זקן, אם אתה ממשיך לצאת לסיבובי הופעות ועדיין זוכר שירים מלפני כל כך הרבה עשורים. כמה אתה באמת עוד מתחבר אל השירים ששרת עם פול?
"השיר הוא תמיד אותו השיר. קח את סאונד של "Sound Of Silence" לדוגמה. זה שיר פופ מעולה ומאוד בסיסי, היית אומר פשוט אפילו. הוא נשמע ממש טוב וזו המהות של להיות בדרן. החווייה שלי היא לחזור ולחזור ולחזור ולשמור עליהם חיים, לדאוג שהם לא ייהפכו מיושנים. זו העבודה.
"תמשיך את הזרימה, כמו חוט השני. על הבמה אני בא למיקרופון, אני פותח את הפה ואני חי בכאן ובעכשיו. אני חושב לעצמי באמת 'הנה באה הגרסה הטובה ביותר שעשיתי'. עבורי חזרה היא שיוף וליטוש שחוזר על עצמו. אנחנו מחפשים שלמות, אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים אליה. אבל אנחנו מנסים להמשיך להגיע לשם. אנחנו חיים עבור החיפוש".
את פול סיימון, מי שהפך לשותפו לאחד האקטים המוזיקליים המצליחים בהיסטוריה, הכיר גרפונקל בגיל 11 בבית הספר. השניים הקימו את צמד הפולק סיימון וגרפונקל וזכו להצלחה אדירה בשנות השישים ותחילת השבעים, בזכות שורה של להיטי ענק.
בין אלו ניתן למנות את "Sound Of Silence" ,"America" וכמובן את "Mrs. Robinson" מתוך פסקול הסרט "הבוגר", שיר שאף זיכם בפרס הגראמי. אלבומם "Bridge Over Troubled Water" מ-1971 נחשב להצלחה אמנותית ומסחרית אדירה, כששיר הנושא מתוכו נחשב עד היום לקלאסיקה על זמנית.
יש בך את הצד שמרגיש שלעולם לא יוכל לחמוק מצילו של הצמד המפורסם שהיית בו?
"אתה מחפש צרות, אתה הולך על גישה מאוד שלילית כעת בשאלות שלך. אני לא רוצה שתכפה עלי משהו שלילי. אתה יכול לנסח את השאלה שלך ככה: 'כשאני מאזין לסיימון וגרפונקל אני נדהם משילוב של שני אנשים שונים מקווינז ניו יורק. הייתם כל כך טובים, זהו באמת שילוב יוצא דופן. איזה הישג נדיר'. לא זה הדבר החשוב ביותר בקשר אלינו?
שני אנשים בעלי אישיויות שונות והם פוגשים זה את זה בגיל 11 והם מתאמנים ומתאמנים והם הופכים כה הדוקים עד שהם משתלבים. הסיפור פה הוא זה של אהבה וקרבה. זה סיפור אהבה גדול".
סיימון וגרפונקל, אם לא הבנתם, הם סיפור על שני אנשים שונים מאוד שאלמלא המוזיקה סביר להניח שלא היה נוצר ביניהם קשר אנושי וחברי מלכתחילה. ההפרדה בעבודתם היתה ברורה: סיימון כתב את השירים ואילו גרפונקל, בעל היכולות הווקליות המרשימות, הפך לרוב למבצע. חרף ההצלחה הגדולה, היחסים בין השניים ידעו עליות ומורדות.
השניים נפרדו בשנות השבעים, אך מאז חברו זה לזה במספר הזדמנויות. האחרונה שבהן הייתה ב-2003, לאחר שזכו בפרס הגראמי היוקרתי, על מפעל חיים. על אף האיחודים השניים לא נודעו בשל יחסיהם הטובים. כשהם נפרדו לקריירות הסולו שלהם, גרפונקל נותר עם קול השירה שלו, והוא היה לנכסו הגדול החשוב ביותר, לצד בחירת כותבים עבורו.
כשפנית לקריירת סולו, הרגשת שהעובדה שאין לך כותב קבוע כמו פול לצידך תהווה מכשול?
"אני לא מסתכל על זה ככה. הסתכלתי על עצמי כיוצר תקליטים, כמפיק. יש לי קול טוב ואני שם את הקול של ארט גרפונקל במרכז התקליטים שלי. אבל אני שם את הלהקה מיד אחריו ודואג שיהיה לה גרוב ולתקליט יהיו צבעים. אני יוצר תקליטים.
"כשהתחלתי להיות סוליסט חשבתי לעצמי 'איזה תקליטים אני יכול לעשות, שישמעו כמו סיימון וגרפונקל רק בלי ההרמוניות'. הלכתי על כל כותב שירים גדול. לא חשבתי לרגע שאני צריך להיות הכותב. אני לא סינגר סונגרייטר. אני רואה בעצמי זמר גדול. תן לי שירים גדולים ואשיר אותם, לא משנה מי כתב אותם".
קולו של האיש המתפייט בצדו השני של הקו היה לכוחו החזק כמוזיקאי. אבל כמו סיפור דרמה גדול מהסרטים, לפני מספר שנים החל הזמר להרגיש כי קולו בוגד לו. מכאן הפכו חייו למסע למציאת קולו האובד והתמקדות במטרה אחת בלבד - לא להפסיק לשיר. בשלב זה של הטקסט קשה יהיה להימנע מהקלישאה והחיבור הכמעט מיסטי ל"צלילי השקט" שבקעו מגרונו.
אבל זה לוקח אותי למערכת היחסים עם אלוהים. זה אלוהים שנתן לי את קול השירה הממוזל הזה בגרוני, והרגשתי כשהייתי ילד קטן, יהודי בן 5-6 שלומד בבית ספר יהודי בקווינס, הרגשתי שאלוהים נתן לי מתנה".
נשמע כמו סיפור גאולה. היה לך משבר אמונה בתקופה הזו?
"ובכן, כל זה הוא משבר. כן, זה משבר של אמונה. האם אלוהים יהיה עמדי וייתן לי להמשיך להיות האדם המזמר שהייתי מאז גיל 5? לקח המון זמן עד שהכל הסתדר. כעת, ב-100 ההופעות האחרונות, קיבלתי את קולי בחזרה ואני איש שמח. ולא רק את הקול. הבוקר אני דווקא קצת צרוד" .
פול מקרטני חובר בשנים האחרונות להמון אומנים צעירים, כמו קניה ווסט למשל. זה משהו שהיית שוקל לעשות?
"זה השלב בראיון בו אני מתחיל להרגיש טיפש. אני מודה שאני לא מעודכן במוזיקה של היום. אם מגיע זמר כמו ברונו מארס אחת למספר שנים, אז אני שומע אותו ואומר 'הבחור הזה יכול לשיר'. אני יודע שתמיד יש כשרונות גדולים, אבל אני לא עוקב ואני מפסיד המון דברים.
"יש הרכבים אקוסטיים, כמו למשל 'מאמפורד אנד סאנס'. אנשים אומרים לי שהם נשמעים כמו סיימון וגרפונקל וכמונו גם הם שרים בהרמוניות על רקע גיטרות אקוסטיות. אז כן, יש המון זמרים טובים שם בחוץ, אני פשוט לא מכיר".
אני בטוח שיש לך יותר מזה להגיד על תעשיית המוזיקה של היום.
"אני מאוכזב מתעשיית המוזיקה. חושב שעולם המוזיקה לא בריא. לא נכנסתי לאולפן ההקלטות כבר כמה שנים. זה לא הגיל שלי, אני לא עייף. אני נטול גיל כשזה מגיע לשירה. אני בן 14 כשאני עומד מול המיקרופון ויש לי שיר טוב. אבל עדיין אני לא מקליט כי אני לא יודע מה יקרה.
"נניח ויש בי תשוקה ואני מסיים עם שיר של ארבע דקות ואני ממש אוהב אותו. ואז מה אני עושה? אני מפיק קליפ? איך אתה מוציא אותו החוצה? איך עובדים בתעשיית המוזיקה היום? אני לא יודע. ואני מרגיש שמיד אחר כך יבוא שיברון לב. יש לך משהו נפלא אבל אתה לא יכול לתקשר אותו".
"אבל אני מרגיש ששיר שאעלה לאינטרנט יהיה אחד מ-72 מיליון הצעות מוזיקליות, ביום זה בלבד. אז עבורי, מושג כמו 'סטרימינג' (זרימה) אומר שאנשים מתייחסים למוזיקה כמו מי ברז. אני רוצה שהשיר שלי יהיה מאסטרפיס. אני לא רוצה את שברון הלב שבא כשאתה מגלה שאף אחד לא תופס מוזיקה בצורה כזו יותר. מה הטעם להקליט ולעשות משהו מלבד לנסות ליצור תקליט אפי? לעזור לגלגלי העסק להמשיך לנוע? אני לא רוצה לעשות את זה. כשאתה בא להקליט הגישה שלך צריכה להיות זו שאומרת 'הנה בא משהו סופר מיוחד', או אחרת שכח מזה".
בין אבדן הקול, משבר האמון והרתיעה מעולם המוזיקה העכשווי, היה שלב שחשבת לעצמך שאולי זה הזמן להפסיק לשיר?
"לא. אף פעם. אני זמר נהדר. אני מוכרח להיות זמר".
ארט גרפונל יופיע ב-10 ביוני באצטדיון בלומפילד בתל אביב.
