"חוץ ממפעלי ים המלח - אין עבודות בדרום"

מפוטרי מגבות ערד כבר יודעים את מה שעלולים לגלות מפוטרי כיל - כשעובדים בדרום הארץ מאבדים את מקום עבודתם - יחלוף זמן רב עד שיצליחו להשתלב במקום עבודה חדש. ההיצע שממתין להם בלשכות התעסוקה נמוך וברוב העבודות שיוצעו להם השכר יהיה נמוך והתנאים ירודים.

כתבות נוספות בערוץ קריירה : 

• חשש מגל פיטורים בדימונה: 'נשבית את העיר'
• העובדים לעידן עופר: "תתערב במשבר בכיל"
• מחאה בקרב עובדי מוקד סלקום שנסגר בב"ש
  

חצי שנה לאחר שנסגר המפעל, בודדים מבין 240 המפוטרים מצאו עבודה. אלה ששפר עליהם מזלם נאלצים להסתפק בשכר מינימום. "מעבר לזה לא שמעתי על עוד", מספרת ל-ynet פאני אדרי, ממפוטרי מגבות ערד. "אני יודעת על יש שניים שלושה עובדים שנקלטו בכיל, אבל בגלל השביתה הגדולה הם פוטרו זמנית ואני לא יודעת מה קורה איתם מאז. הרבה מאלה שעבדו איתי עדיין שיושבים בבית".

בזמן שחלף מאז הפיטורים הפכה אדרי לעצמאית ופתחה בשותפות חנות שמשווקת את מוצרי מגבות ערד. "אחרי שהפיטורים הסתיימו הציעה לי חברה בארצות הברית לשווק את מוצריה. פתחתי חנות בתחנת דלק בערד, ואני משווקת שם את המוצרים", היא מספרת. "העיר שלנו נפלאה, אבל אין מספיק השקעות. כל התעשייה מתנהלת בין חדרה לגדרה. שבענו הבטחות מפה ועד טימבקטו".

פאני אדרי. "הרבה עדיין יושבים בבית"(צילום: הרצל יוסף)

"זו עיר לפנסיה"

נתוני הלמ"ס מראים כי שיעורי האבטלה בדרום יורדים לאורך השנים, אבל עדיין גבוהים בהרבה לעומת מרכז הארץ. ביקור בלשכה בדימונה, הממוקמת במקום שקט ורחוק מהעין באחת השכונות בעיר, חושף את הפנים העצובות של הדרום. "הבנות בלשכה נותנות הכל אבל עבודות - אין", מספרת מ' (40), אם לילד בן 5. "אני מחפשת עבודה כבר חצי שנה, אבל לעיר הזו אין שום דבר להציע מבחינת תעסוקה. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אברח מפה".

מ', שלומדת באוניברסיטת בן גוריון במסגרת פרויקט להנגשת ההשכלה הגבוהה, מראה בגאווה את "כרטיס הסטודנט" שלה. "אולי יום אחד אצליח לעשות תואר", היא אומרת. "יש לי שאיפות להתקדם, אבל צריך כסף. אז אני באה, חותמת בלשכה וחוזרת לשגרה בבית, אבל גם אני כבר מתחילה להישבר. אם אהיה ממש לחוצה אקח גם עבודות ניקיון, העיקר שיהיה כסף".

ש' (40) אם לשני ילדים, בני 20 ו-14, נשמעת נחרצת יותר. "אנשים באים ללשכה, חותמים וזה הכל", היא אומרת. "יש להם מה להציע? אין. אין לנו עבודות. אני מחפשת עבודה כבר 3 שנים אך מציעים לי רק עבודות זמניות. זה פשוט לא פייר. דימונה זו עיר לפנסיה, הצעירים צריכים לברוח מפה ואם הייתה לי אפשרות הייתי עושה את זה מזמן".

אבי אזולאי (48) חותם בלשכה מזה כחודש, מאז פוטר ממפעל פריקלס שבבעלות כיל. חרף כל הקשיים - הוא מעיד כי אינו מתכוון לעזוב את העיר. "אני מפחד מהעתיד וזה לא פשוט לחיות ככה", הוא מעיד. "אם הייתי רווק היית בטוח עוזב, אבל כאן נולדתי יש לי משפחה וילדים".

רוב הצעירים עוזבים

רוב הצעירים לעומת זאת, מעידים כי בכוונתם לעזוב. "מפחיד להשתחרר כי אין פה סביבה שתסייע לך בדרך", אומר מיכאל קולטקר, חייל משוחרר. "הציעו לי עבודה מועדפת כמתדלק בתחנת דלק וצלצלתי, אבל הכול תפוס. הציעו לי גם להיות פועל בניין אבל זה לא מתאים לי כי אני רוצה ללמוד פסיכומטרי ולהוציא רישיון. לאחר מכן אני עוזב את העיר".

שלומית טל (26) עברה להתגורר בעיר עם בן זוגה ובנם לפני כשנה וחצי, בתקווה להוזיל את עלויות המחיה, אז מאז פוטרה מעבודתה במכירות לא הצליחה למצוא עבודה. "האנשים בלשכה מקסימים, אבל כמעט שאין הצעות עבודה, אתה בא לחתום והולך הביתה", היא אומרת. "השכירות באמת זולה יותר - אבל אין עבודה, ואם יש - קשה להחזיק בה כי יש עוד 100 מתמודדים על כל משרה", היא אומרת. "האבטלה מפילה גם את הנפש. היום אני מנסה לחסוך כדי לחזור לתל אביב - השכירות שם גבוהה, אבל יש עבודה".

שלומית טל. "אין עבודה ואם יש - קשה להחזיק בה כי יש 100 מועמדים על כל משרה"

שני (24) עבדה במשך שנתיים כמנהלת חנות. "החנות נסגרה ופוטרתי", היא מספרת. "אני חותמת היום בפעם הראשונה ומכיוון שעסקתי בניהול, אין עבורי הצעות עבודה. כבר לא נשארו לי פה חברות, כולן ברחו לתל אביב. משעמם כאן ואין מה לעשות. אני רוצה ללמוד קרימינולוגיה ולברוח מכאן".

איתמר וסקר (24), לשעבר איש קבע בחיל הקשר, חותם בלשכה מזה כשלושה חודשים ולומד יהלומנות. "אני הנדסאי אלקטרוניקה ופיקדתי על חיילים, לא אלך למשרה של אבטחה בקניון", הוא אומר בכעס. "אבא שלי היה איש קבע כל חייו ואני רוצה משהו אחר. כל החברים שלי עזבו את העיר כי אין כאן עתיד ואין כאן עבודה. אפילו בשביל להיות מלצר דורשים ניסיון קודם". 

פערים באמצע המדבר

מובטל ותיק בשלכת התעסוקה בדימונה, שמסרב להזדהות, סיפר כי החיים במקום מזכירים לו פרק מהסדרה הישרדות. "יש כאן שני מעמדות של עובדים: עובדי כי"ל הוותיקים, דור א', שחלקם מרוויחים עשרות אלפי שקלים, ויש את דור ב', שמרווחים 5,000 שקל בקושי", סיפר. "אפילו כאן באמצע המדבר יש פערים גדולים ואלה שעלו למעלה לא מסתכלים על אלו שנשארו למטה.

"כל דימונה מקנאים בעובדי דור א', שגם דואגים להכניס את המשפחות והחברים שלהם לקומבינה. מי שלא בקומבינה - אכל אותה. מדוע אנשים שעובדים באותה עבודה לא מרוויחים אותו הדבר?".

לשכת התעסוקה בדימונה(צילום: אסף קמר)

מובטל אחר מציין כי עלות המחיה במקום זולה, אבל אין כמעט הצעות עבודה. "אני רתך וחוץ מעבודה במפעלי ים המלח - אין כלום", הוא אומר. "עכשיו גם שם מקצצים". אברהם יפרגן (28), נשוי עם ילדים, יוצא דווקא שמח מהלשכה: "מצאתי בירוחם עבודה - חותך סלטים במפעל קייטרינג", הוא מספר. "העיקר שיש עבודה, מי שרוצה עובד. למדתי חשמל, אבל חוץ ממפעלי ים המלח - אין עבודות בדרום".

"כשגילו שאני מדימונה סרבו להעסיק אותי"

אם לא די במחסור במקומות עבודה - דניאלה, עולה מגרמניה, מספרת כי חוותה לא פעם אפליה על רקע מקום מגוריה, כשניסתה להגיש מועמדות למשרות בבאר שבע. "המעסיקים לא רוצים להעסיק עובדים מדימונה כי הם לא רוצים לשלם להם דמי נסיעה", היא אומרת. "בדקתי את זה - ניסיתי לשלוח מספר פעמים בעבר ללא כתובת מקום מגוריי ומיד זומנתי לראיון, אבל ברגע שגילו שאני מדימונה סרבו להעסיק אותי".

דניאלה, שמחזיקה בתואר שני ושלישי באנגלית וצרפתית, עובדת כפקידת קבלה במלון בים המלח. "זו עבודה גרועה בשכר מינימום של 4,700 שקל לחודש, פשוט קשה לחיות", היא מעידה. "הגעתי לכאן כי אני רוצה למצוא עבודה שהולמת את כישורי, אבל זו בעיה". 

בעיה גדולה נוספת עימה מתמודדים רבים מהמפוטרים היא הגיל. מיכאל מטוסוב (64), מהנדס אלקטרוניקה תושב ערד, פוטר ממפעל פלקסטרוניקס (מוטורולה לשעבר) וטרם מצא עבודה. "בגיל 44 פוטרתי ממקום העבודה הראשון שלי וכבר אז, כשחיפשתי עבודה - אמרו לי שאני זקן מדי", הוא אומר בייאוש. "הצלחתי בזמנו למצוא עבודה, אבל לא נהייתי צעיר יותר מאז".

מסטוב. "אפילו לא חזרו אלי"(צילום: הרצל יוסף)

"הייתי שמח אם מישהו יכול היה לעזור לי", הוסיף. "שלחתי קורות חיים לכמה חברות בבאר שבע ובדימונה, אבל זה לא עוזר, אפילו לא חזרו אליי. עבדתי כל חיי ואני מנסה להיות רגוע, להסתכל על הדברים בצורה פילוסופית. לפחות אשתי עובדת. בעוד 10 חודשים אהיה בן 65 ואתחיל לקבל גמלה. זה כמובן לא מספיק ולא נוכל לשמור על אותה רמת חיים - אבל זה מה יש".

מטוסוב מעיד כי רוב המהנדסים שעבדו איתו במפעל, כבר עזבו את העיר. "אני לא יכול להבין איך הדרום הגיע למצב הזה", הוסיף. "יש פיטורים בכל מקום, גם בחברות כמו כיל. יש לי שם חברים שלא יודעים מה לעשות. זו בושה למדינה. ערד ודימונה הן נכסים אסטרטגיים. כל הצעירים ובעלי ההשכלה פשוט בורחים מפה. מדוע כל המדינה מתרכזת בגוש דן? האם זה כל מה שיש?".

בלשכת התעסוקה בערד - רוב המובטלים היו בדואים מהיישובים הסמוכים - נשים וגברים מבוגרים בלבוש מסורתי, לעומת צעירים בלבוש מודרני. גם כאן, רוב הנוכחים טוענים שאין עבודה באזור מלבד בממתחם המלונות בים המלח, אך זו עבודה קשה, בשכר מינימום ובלי עתיד.

נתוני אבטלה גבוהים

נתוני האבטלה בדרום הארץ מראים שיפור קטן, עם ירידה של 0.4% בשיעורי המובטלים בלשכות התעסוקה באזור. עם זאת, המצב בשטח עדיין קשה: נכון ל-2014 - שיעורי האבטלה עדיין היו גבוהים לעומת המרכז ב-16%.

לשכת התעסוקה בערד(צילום: אסף קמר)

נתוני הלמ"ס מראים כי  שיעורי האבטלה בדימונה עומדים על כ-15% - עם 2,111 דורשי עבודה. בבאר שבע ירדו שיעורי האבטלה מ-7.7% ל-7.1%, עם 6,873 מחפשי עבודה. בירוחם ירדו שיעורי האבטלה מ-15% ל-13% ומספר דורשי עבודה עומד על 426, ובערד עומדים שיעורי האבטלה על 7.17% - עם 903 דורשי עבודה.

מנהל מחוז דרום של שירות התעסוקה, דוד קלדרון, מציין כי נכון להיום, יש במחוז הדרום כ-6,200 משרות פנויות, בהן 1,504 משרות בבאר שבע, 239 בדימונה, 316 בערד ו-152 משרות בירוחם. כל אחד יכול לעשות את החשבון: יש יותר דורשי עבודה ממשרות.

המשרות הבולטות המוצעות למחפשי העבודה, אינן מבשרות טובות אף הן - בלשכת התעסוקה בערד מגייסים בעיר עובדים למלון חדש; בירוחם מגייסים עובדים לעיר הבה"דים, בעיקר בתחום הטבחות; בלשכת התעסוקה בדימונה מגייסים עובדים למוקד טלפוני, אך מחפשים גם עובדים לתחנת כוח חדשה באזור ים המלח ובקרוב צפויים לגייס כ-60 עובדים למפעל אל-בד החדש בעיר; ובבאר שבע צפויים לגייס כ-150 עובדים למפעל סודה סטרים.

עם זאת קלדרון אומר כי תמהיל המשרות המוצע לעובדים בלשכות באזור דווקא מגוון ומלבד מלונאות ושירות טלפוני - כולל גם מסחר, חשמל, עובדים טכניים, עובדים לענף המתכת, עבודות בהיי-טק וכן משרות לאקדמאים. הוא מוסיף כי עד סוף השנה, צפויים להתווסף מאות מקומות עבודה חדשים באזור, באזורי תעשיה שנבנים בימים אלו במסגרת התוכנית לפיתוח הנגב. 

"התמונה מורכבת", סבור קלדרון. "הבעיה היא לא איזורית אלא יישובית, כלומר הפגיעה מתרחשת בתוך היישובים עצמם. אין ספק שאם אוכלוסייה חזקה תפוטר מדימונה למשל - בעקבות הפיטורים בעוגני התעסוקה גדולים דוגמת מפעלי ים המלח - הדבר יחליש בצורה משמעותית את העיר, אך לא נראה שיהיה היפוך מגמה ונלך לרגרסיה. אם לא יהיו פיטורים מאסיביים באזור, יש צפי ליציבות בתחום התעסוקה ואף לירידה באבטלה".

אבל אם שואלים את מ', מובטל שפגשנו בלשכת התעסוקה בדימונה, אין סיבה אמיתית לשינוי. "כאן מובטלים ונהנים, אפשר לחיות", הוא אומר בעודו מפנה את תשומת ליבנו לפקק המוניות שנוצר בכניסה ללשכה. "אנשים באים לחתום כאן עם מוניות ספיישל - זה עולה 8 שקל ממרכז העיר, ובתל אביב מינימום 50 שקל", הוא מסביר. "כאן, מובטל משלם עבור הדיור הציבורי 100 ששקל בחודש במקום 1,200 שקל ויש הנחה בחשבונות החשמל והמים. במרכז זה לא ככה - אם אתה מובטל אף אחד לא ייתן לך הנחה, יתנו לך למות".