דיון וורוויק: קלאסיקה עם תחושת החמצה
מה שהתחיל בביצוע בינוני התפתח לערב של התנצלויות וכמה קלאסיקות מפוספסות. דיון וורוויק, שהופיעה בהיכל יד אליהו, ניסתה לתת את המיטב - אבל לא עמדה בציפיות. גם מאיה בוסקילה לא עזרה. להיפך
דיון וורוויק נכנסה אמש (ג') אל במת היכל מנורה מבטחים התל אביבי בחיוך, וצעדה באיטיות לעבר הכיסא הגבוה שהמתין לה במרכזה. היא פסעה צעד אחר צעד בעוד הקהל הנלהב מוחא כפיים, עד שהגיעה אליו והתיישבה. זו אינה סתם הליכה נונשלנטית של מי שההיכל הזה קטן עליה.
וורוויק פותחת את הופעתה בהבהרה, חושפת את האותיות הקטנות שרוכשי הכרטיסים לא חשבו עליהן כשחתמו איתה את החוזה: "לא תהיה יותר מדי תנועה על הבמה הערב, תשעים ותשעה אחוזים מהזמן אני אשב", היא מתנצלת, ומזכירה "לכל מי שלא יצא לו לקרוא בטוויטר, בפייסבוק ובדברים האלה על המחשב", שבחודש ינואר האחרון החליקה במקלחת וספגה פגיעה חמורה בקרסול, שממנה לא התאוששה עד עכשיו.
על אף שוורוויק אינה בשיא כוחה, הערב מונח כולו על כתפיה. העזרה לא תבוא מארבעת הנגנים שמלווים אותה על הבמה - בס, תופים, פסנתר וקלידים - כולם יעילים אך איש מהם לא מתבלט, ועם ליווי כה צנוע, עד כדי כך שחלק מהכלים בעיבודים הכה מזוהים של השירים בכלל לא נמצאים כאן - נותר להסתמך רק על הקול שלה.
אז וורוויק פותחת עם אחד השירים הכי יפים שלה, ואולי הכי יפים בכלל, "Walk On By", במה שאפשר להתייחס אליו רק כחימום, כי ביצוע זה לא היה. אך לפני שהקהל מספיק להתחרט ולרוץ לנסות להחזיר את הכרטיס לקופה, חל זינוק - והנה מגיע ביצוע מדויק ומרגש של "Anyone Who Had a Heart". זו בדיוק דיון שאנחנו מכירים ואוהבים. אז מה קרה פה? לקח זמן להתניע? חבל שעל חשבון אחד השירים הכי גדולים ברפרטואר שלה.
המשך הערב הלא אחיד יטלטל שוב ושוב בין שני הקצוות האלה. השירים הנפלאים, בעיקר אלו שכתבו לה ברט בכרך והאל דיוויד, כה חזקים שגם כשהביצוע פחות טוב, המטען הגדול של הקלאסיקות האלו מפצה על כך.
אלא שאז מגיעה עוד התנצלות - אחת מפותלת וארוכה, שבה וורוויק מסבירה על השיר ושלאחרונה הקליטה אותו בדואט בגרסה חדשה, אך עכשיו היא תיאלץ לשיר את כולו לגמרי לבד, ועוד נימוקים או תירוצים.
מלאכת ההכנה לא עוזרת להקטין את תחושת הפספוס כשמתחוור שוורוויק כבר אינה מסוגלת להתמודד עם “I Say a Little Prayer", שיר שמאתגר גם זמרות צעירות בהרבה. וורוויק מציגה גרסה איטית יותר, מרבה באילתורים, ובעיקר מתקשה לשחזר את הקסם.
המונוטוניות נשברת עם הקצב של "Heartbreaker" שכתב לה בארי גיב מהביג'יז, והוא מקפיץ מעט את המאזינים בכיסאותיהם. אחריו מגיעה מחרוזת שירים מברזיל, המדינה שוורוויק כל כך אוהבת לשהות בה.
הפצרותיה בנוכחים לבלות את החופשה הבאה שלהם בדרום אמריקה הם דברי הקישור המשמעותיים ביותר שזכינו לשמוע ממנה, להוציא הבהרות והסתייגויות כמובן. וורוויק כל כך מרבה להתנצל שהיא עושה זאת גם כשאין סיבה, למשל לפני ביצוע מלהיב ל”Do You Know The Way To San Jose”.
לקראת סוף המופע היא מספקת סוף סוף את התמורה המצופה מאגדה שכמותה, עם ביצועים נהדרים ל"I'll Never Love This Way Again" ול"What the World Needs Now", שממרומי גילה ועל רקע חילופי הדברים שלה עם סולן הפינק פלויד רוג'ר ווטרס לקראת הגעתה לארץ, נשמע משכנע לחלוטין.
בסיום מגיעה הפתעה. אורחת מיוחדת מצטרפת אל וורוויק לביצוע של “That’s What Friends Are For”, סינגל הלהיט שהוקלט למטרות צדקה. במקור, חברה וורויק לשלושה זמרים מליגת העל - אלטון ג'ון, סטיבי וונדר וגלדיס נייט. בהופעה בישראל היא חברה למאיה בוסקילה. כמה שלא הופכים בזה עדיין לא ברור את הטייפקאסט של מי מהשלושה ניסו למלא בהחלטת הליהוק התמוהה הזו. מדוע נבחרה דווקא היא? מה הקשר?
אם השירה של וורוויק, כפי שבכרך תיאר אותה פעם, היא "דגם של ספינה בתוך בקבוק", אז בוסקילה היא נושאת מטוסים עם תותחים רועמים. לרגע עלה החשש שהשאגות של בוסקילה יעיפו את וורוויק מהכיסא והנה היא שוב סודקת משהו ואז בכלל מה יהיה לנו.
זהו בדיוק ההבדל בין הדורות. וורוויק, שינקה את הגוספל והמוזיקה השחורה מאמה ודודותיה הזמרות (כמו גם בת דודתה, וויטני יוסטון המנוחה, שקורצה מאותו DNA מופלא), שרה מאז ומתמיד את הלהיטים שלה ברוך ואלגנטיות שטומנים בחובם עוצמות אדירות של רגש. בוסקילה היא זמרת ישראלית שינקה דימויים משוכפלים של זמרות נשמה, ומתנהגת כפי שנדמה לה שזמרת נשמה שחורה אמורה להתנהג.
זו לא רק בעיה של בוסקילה כמובן, אלא פגם שניתן לראות בכל אודישן שלישי בתוכנית ריאליטי מוזיקלית. התוצאה היא שהמניירות התיאטרליות של בוסקילה גברו לאורך רוב השיר על וורוויק, שהפכה לפרקים לזמרת ליווי, ולעתים נגררה וניסתה להשיב באותו מטבע בומבסטי. הקולות שלהן לא השתלבו, ואפילו לא ישבו על אותו הקצב. מעט מאוד כימיה היתה שם.
בתום הדואט עם בוסקילה הסתיים הערב. וורוויק ירדה מהבמה ועזבה בלי הדרן. אחרי שהחזיקה מופע שלם ללא הפסקה, ואפילו מבלי ללגום מים, ועם רגל כואבת, למי יש כוח להדרן. הקהל הריע בהתלהבות, אך אי אפשר להתעלם מתחושת החמצה.
אבל אולי הבעיה היא בכלל בנו, שציפינו לקבל את אותה וורוויק מהסרטונים ביוטיוב שצולמו לפני כחמישים שנה. הרי מה יוצא מלטפח ציפיות לקראת הופעה? אז לפחות עד מחר אני לא אטפח ציפיות לקראת הופעה שוב.
