"עריק": מלנכוליה, את אהובתי
בעקבות היתקלות טראומתית עם פלסטינים בשטחים, חייל עורק מהצבא ומוצא מקלט זמני בבית אבות סיעודי. בתוך הנזילות הנפשית המעורערת של הגיבור ברומן "עריק", נוצרת פואטיקה אינטימית בעלת צבע עצוב ויפה - מה שמחדד את תשומת הלב המתבקשת למדף ספרי הביכורים המקומי
חייל צעיר בשם אבשלום עורק מהצבא בעקבות אירוע טראומתי של התקלות אלימה עם פלסטינים בשטחים. הוא מוצא מקלט זמני בבית אבות סיעודי. בין הקשישות הגוססות המחכות למותן, יושב גם הוא וממתין אחוז אימה לרגע שבו הצבא יבוא לאזוק אותו. לילה אחד הוא אורז בתרמילו את הספרים האהובים עליו ונמלט לפריז מתוך כוונה להפוך לסופר. הוא שוכר כוך פריזאי בוהמייני, נרשם ללימודים באוניברסיטה, וסובל מקור ומרעב כמיטב המסורת הרומנטית. האם מסע ההמלטות שלו יצליח להניב מתוכו את היצירה הנכספת או שהתביעה האמנותית תכריע אותו והוא יתאבד וימית את סיפורו?
עילי ראונר מציג בספר הביכורים שלו יצירה מקורית הנקראת בנשימה אצורה. זהו ספר שעיקר עיסוקו בספרות, והוא נפתח בפרולוג המבשר על סופה של הספרות, על גסיסתה ועל חוסר הטעם שבכתיבה בזמן הזה: "אין צורך בספרות היום, אין צורך, אין צורך כשהזמן נעשה זקנה נצחית. אני רוצה לומר שמהו מטביע את התרבות שלנו". הפתיחה הישירה והנוקבת הזו כובשת מיד והופכת על פיה את עצם טענתה. הספרות חיה ובועטת היטב גם בתוך חברה נגועת רקבון, וראונר מוכיח זאת בכישרון רב.
במונולוג פנימי מיוסר, לוקח אותנו הספר למסע חניכתו של אבשלום כאמן. במהלך המסע בוחן ראונר את משמעות הקיום האנושי ואת תפקידה של הספרות בתוך זה. האם ספרות עדיין יכולה להיכתב? האם היא עדיין יכולה להציע גאולה. הגיבור הנסער משוטט ברחובות פריז כמו רבים מגדולי הסופרים והמשוררים ששוטטו בכרך עמוס התרבות, ושאותם הוא משנן ונושם בשקיקה. הטקסט כולו משובץ בציטוטים ובאיזכורים של יוצרים כמו רילקה, צלאן, סארטר ואחרים. הידע וההשכלה הרחבה של ראונר שהוא חוקר ספרות, ספוגה היטב בכל שורה, ולמרות האילנות הגבוהים המטילים צל גדול - הטקסט מצליח להשאר אינטימי וחשוף.
החלק הראשון של הספר, המתרחש, כאמור, בבית אבות סיעודי, הוא טקסט חריף ומצוין. חוסר התוחלת והריקנות, מקבלים תוקף אירוני כשעל רקע גופם המתבלה של הזקנות המצויות בסוף החיים מפרפר בחור צעיר בראשית חייו, ונמצא בחרדה קיומית. שרשרת הבריחות שלו לא מאפשר לו אחיזה בחיים, כי הכל כבר נאמר ונכתב. כל השבילים נכבשו. כל הספרים כבר נכתבו.
תחושת החידלון הקשה של הגיבור שמתחילה עם דיכוי פלסטינים מתעצמת, כשגם בפריז הוא נחשף לשרשרת אירועים אלימים המזכירים לו כי הרוע והשקר הינם נטולי מולדת. הגיבנת הישראלית והיהודית טעונת העבר המדמם, מתחלפת בתחושת אפסות אוניברסלית.
אבשלום מאמין כי הדרך למימושו כסופר, מצריכה ממנו להיפרד מכובד הגוף, להינתק ממלאכת החיים הבזויה על סיפוקיה, על גרגרנותה ועל סופיותה המתפוררת בבית אבות. העריקות בעלת הקונוטציה הצבאית מגויסת ברומן הביכורים הזה לאמירה אקזסיטנציאליסטית רחבה: התשוקה של הגיבור היא להשיל מעליו לא רק את מדי צה"ל, אלא את סד המדים של המציאות.
הוא מנסה להימלט מפרקטיקות החיים המכבידות והמחניקות. הוא לא מעונין בקשר רומנטי, ומקונן על עליבות הבשר הדורשת הזנה מתמדת. הוא רוצה רק להתכנס בתוך עצמו, לשכוח ולא לחשוב. הדבר היחידי שלא נותן לו מנוחה הוא "המופרעות של היצר", הרצון שבוער בו לכתוב יצירה.
התשוקה של אבשלום להינתק מהחומריות הארצית שהקיום האנושי כופה עליו, מובילה אותו לדיאלוג מתמשך עם המוות. "מסביב הכל לעוס וגרוס. בשביל מה לחיות בכתיבה אם לא למות". זוהי מבחינתו האופציה היחידה שתאפשר לו לבצע את הטרנספורמציה, לממש את אותה "תנועה הפוכה", נכספת, להגיע ל"ריחוף האבולוציוני" שאמור לחולל את היצירה.
למרות יופיו של הספר, אי אפשר להתעלם מכך שזהו ספר רווי כאב נרקיסטיץ הכתיבה המתייסרת מתענגת על עצמה - וזו גם הנקודה הארכימדית שעליה הספר נשען. "אני צריך לכתוב כדי לשים לזה סוף, כדי למחוק את עצמי, להיפטר מלידת הבשר זה מה שאני רוצה, לשבת ולהרכין ראש על המילים". יש בעמדה הזו הרבה אותנטיות, כמו גם שגב ונאיביות שאי אפשר שלא להיענות לה.
אחת החוויות המרכזיות של הגיבור מתוארת בשיעור צרפתית שבו הוא פוגש בספרה
של המרקיזה דה-סוויניה, והטקסט תופס אותו: "משהו עובר, משהו במקצב, במשפטים הקצרים, משהו בתיאור המדויק". אותה חוויה נוצרת לקורא מול הטקסט של ראונר עצמו, וזהו בעיני היהשג המשמעותי ביותר של הספר, שסגנונו שלו מצליח לחולל את החיבור החמקמק והאניגמטי הזה.
אפשר בקלות ללכת לאיבוד בתוך הנזילות הנפשית המעורערת של הגיבור: שברי משפטים סתומים, עיסוק מרובה באידאות ועם זאת בלילת הזעם, הפרנויה והפסיביות יוצרים פואטיקה אינטימית בעלת צבע מלנכולי יפה כל כך, והתחביר הנפשי הפנימי של הגיבור מצית את הקסם. בסופו של דבר מצליח ראונר להפיק את הריחוף הנחשק של גיבורו, את אותה דאיה חופשית שלו אל נצח צנוע בלב הקוראים. זה הרגע המסתורי שבו מתרחש האקט האמנותי, והמילים שמשתחררות מתוכו על גדות הסיין, לא צוללות לאבדון אלא מוצאות את אחיזתן בעולם.
הספר נפתח במוטו של לואי פרדינן סלין על בוגדנותם של בני האדם שלא יאפשרו לאמן את הנצח, ומסתיים באותה אמירה מפיו של הגיבור בעומדו על אחד מגשרי הנהר. .
"עריק" יצא לאור במסגרת פרויקט חודש ספרי ביכורים שיזמו הוצאות ספרים אחדות. החלטה אמיצה זו נועדה לקדם סופרים חדשים, שלרוב נדחקים לשולי תעשיית הספרות בארץ. הספר של ראונר, שהוא כתב אהבה נואש ופצוע לאמנות הכתיבה, מחזק את חשיבות ההחלטה לחשוף לקהל קולות חדשים ובלתי שגרתים.
"עריק", מאת עילי ראונר. הוצאת ספרי חמד, ידיעות ספרים. 205 עמ'.
