ממבט נשי: ספרים על הסכין

על חמישה ספרים אכתוב כאן, מאת ארבע סופרות, ולא מתוך העדפה פמיניסטית: כשניסיתי לחשוב על ספרים מהמאה ה-20 וה-21 שהסבו לי חוויה רגשית, מעבר לספרותית, ואחזו בנפש, ולא הרפו זמן רב אחרי תום הקריאה, וקראו לי לחזור אליהם שוב ושוב, עלו הספרים האלה.

• "את כל הילדים בעולם": פרק מספרה של טל ניצן
  

חלקם עוסקים בדמויות ילדים או ילדות, חלקם סיפורי חניכה - סוג שאהוב עלי מאוד, בחלקם (צירוף מקרים כנראה) הסיום מפתיע, כולם נוגעים במאורעות טרגיים, כולם יצירות-מופת, וכולם נכתבו על ידי נשים.

"בא לעולם". דרמה מלאת תהפוכות

"אלה תולדות", מאת אלזה מורנטה

מה אפשר לכתוב על הספר האדיר הזה שעוד לא נכתב? "אלה תולדות", המנון מונומנטלי של אהבת אדם, הופך את היררכיית החשיבות: בצל המאורעות הגדולים והרי-הגורל, והרצחניים תמיד - הספר מתמקד באנשים הקרויים "קטנים", אלה שההיסטוריה עיוורת כלפיהם בשעה שהיא רומסת אותם: אידה האלמנה היהודייה-למחצה, הענייה והנידחת, רדופת הביעותים, שיחסה לעולם נשאר "יחס של יראת-כבוד מבוהלת", כשל ילדה, והעולל אוּזפּה שנולד לה לאחר שאנס אותה חייל גרמני.

ילד מופלא, תם ונבון כמו נביא ומשורר, שחייו הקצרים חופפים את מלחמת העולם השנייה והם רוויי סבל אבל גם אושר שאינו תלוי בכלום: "מעולם לא נראה תינוק עליז ממנו. כל מה שנראה סביבו עורר בו עליצות ועניין. מבעד לחלון היה צופה בשמחה בחוטי הגשם, כאילו היו סרטי נייר שזורי כוכבים בשלל צבעים. וכשאור השמש הטיל על התקרה בבואה עקיפה של צלליות המולת הרחוב בשעות הבוקר, היה מתבונן מהן בשקיקה בלי להתעייף. כאילו צפה בהופעה מופלאה של להטוטים סיניים שנערכה במיוחד לכבודו".

כפי שאוּזפּה הוא מדמויות הילדים הבלתי-נשכחות בתולדות הספרות, בלתי-נשכחת גם הפסקה, לקראת סוף הספר, שבה מורנטה עצמה נכנסת לסיפור כדי להיפרד מאוּזפּה לפני מותו, כדי לבקש: "יורשה לי, אם כן, להישאר עוד מעט במחיצתו של הילד הקטן שלי, בטרם אשוב לבדי אל ימי החולין של האחרים".

"בא לעולם", מאת מרגרט מצאנטיני

גם "בא לעולם" עוסק בחיים שמתרסקים בעת מלחמה, הפעם מלחמות יוגוסלביה. אבל הספר הזה לא היכה הדים רמים אצלנו, להפתעתי, משום שמדובר ביצירה נדירה, מלאת דרמה ותהפוכות, בפרוזה יפהפייה שתפורה ביד וירטואוזית, עד לתגלית המטלטלת שבסיום, שמחייבת לקרוא את כל הסיפור מחדש. יש ב"בא לעולם" סיפור אהבה מהעזים והמרגשים שקראתי - למעשה יותר מאחד.

"בכל יום, גם בימים הגרועים ביותר, הוא היה קם מן המיטה בחיוניות רבה, והיה מודה לי על כך שאני עדיין שם, לצדו. זה היה כמו לחיות עם חתול, מאלה שנעים לידך ברחבי הבית, וברגע שהם יכולים, הם מזנקים עליך ומלקקים אותך בלשונם המחוספסת ... די היה לי להיצמד לעצמותיו הגרומות כדי לחוש שלווה". ומתוך טרגדיה ורוע ואלימות כמעט קשים מקְרוא, הספר הזה מפיק לבסוף אור וחסד גדול.

"המתנקש העיוור", מאת מרגרט אטווד

"אני עוברת על מה שכתבתי ויודעת שזה מטעה. לא בגלל מה שהעליתי על הנייר, אלא בגלל מה שהשמטתי. מה שאיננו שם הוא בעל נוכחות, כמו היעדרו של אור. אתם רוצים את האמת, כמובן. אתם רוצים שאצרף שתיים לשתיים. אבל שתיים ועוד שתיים לא יספקו לכם את האמת דווקא".

"המתנקש העיוור". ספר שנוגע בגאוניות

כמו קוסם שמצליח להערים על הצופים גם אם ידוע להם מראש שזו בדיוק כוונתו, כך מרגרט אטווד בספר הזה, הנוגע בגאוניות. הסאגה הרב-קולית הזו, המשלבת שלושה סיפורים מז'אנרים שונים (אפילו מדע בדיוני, שלא מאוד מושך אותי בדרך כלל, הופך תחת ידיה למשהו אחר), היא המקבילה הספרותית לרכבת הרים, והתואר "מפתיע" מוגבל מכדי לתאר את מה שאטווד מחוללת בסיום.

"הידיד הקטן", מאת דונה טארט

אוהביה הרבים של דונה טארט, מהכוכבות הזוהרות בספרות העכשווית, הורגלו להמתין עשור בין ספר לספר. ספר הביכורים שלה, "ההיסטוריה הסודית", היה ספר אפל ומבריק ו"תרבותי" (מתרחש באקדמיה, פיזית ותוכנית), אבל בעיניי דווקא "הידיד הקטן", השנוי במחלוקת, יחסית, בקרב המבקרים, הנופל כמדומה בין שולחנות תשומת-הלב שניתנו ל"ההיסטוריה הסודית" ולספרה האחרון, "החוחית" - דווקא הוא מפגין לראשונה את מלוא יכולותיה כסופרת.

"הידיד הקטן" הוא סיפור חניכה מוחץ-לב של הרייט, ילדה בת שתים-עשרה בעיירה במיסיסיפי (מחוז הולדתה של טארט), שמשפחתה מתרסקת בעקבות מקרה נוראי: אחיה נרצח בגינת הבית, בשעה שכל המשפחה חוגגת את יום האם. הנישואים הרופפים ממילא של הוריה מתפרקים גם אם לא רשמית, והאב עוזב לעיר אחרת כביכול בשל אילוצי עבודה, אִמה נסוגה לחדר השינה לקיום מעורפל, הלום תרופות-הרגעה, נעדרת לא-פחות מן האב, ואחותה גדֵלה להיות נערה פאסיבית, מטושטשת ומנותקת.

"ביתה של הרייט היה בית מנומנם - עבור כולם מלבד הרייט, שהיתה מטבעה ערנית ודרוכה. בשעות שבהן היא היתה האדם היחיד שהיה ער בבית החשוך הדומם, כפי שקרה לעתים קרובות, היה נופל עליה שעמום כה כבד, כה אטום ומבלבל, שלפעמים לא היתה מסוגלת לעשות דבר מלבד לבהות בחלון או בקיר, כאילו היתה בהשפעת סמים".

תעלומת מותו של אחיה לא נפתרה מעולם והרייט, בטוויסט מקאברי על החמישיות והשביעיות הסודיות למיניהן, מחליטה לצאת למצוא את הרוצח בעצמה. מכאן הסיפור צולל לרצף אירועים עוצרי נשימה ורבי דמיון ורבדים, עד הסוף שהולם בנו במקום לא-צפוי והופך את הכול, כולל הכותרת.

"החוחית". עלילה מרהיבה ושואבת

"החוחית", מאת דונה טארט

הנושא והעלילה ב"החוחית" שונים לגמרי מאלה של "הידיד הקטן", והעיסוק באמנות תופס בו מקום משמעותי. אבל יש נקודות מגע מהותיות ביניהם: גיבוריהם ילדים, שניהם סובלים מיתמות או מהזנחה הורית (עניין שהופיע גם ב"ההיסטוריה הסודית"), וטרגדיה מוקדמת משסעת את ילדותם ומכתיבה את שארית חייהם.

ב"החוחית" זהו פיגוע טרור במטרופוליטן, שקוטל את אמו של הגיבור-המספר,

תיאו דקר בן השלוש-עשרה. הוא נמלט מהמוזיאון עם אחד הציורים, "החוחית" של קארל פאבריציוס ההולנדי, ובשנים הבאות הוא נאחז בציור כמו בקמע, ספק מבורך, ספק מקולל. בניגוד ל"הידיד הקטן" התחום בגבולות העיירה הדרומית, "החוחית" עובר בין ערים ויבשות: ניו יורק, לאס וגאס, אמסטרדם.

כמו בספר הקודם, גם בזה העלילה מרהיבה ושואבת אותנו פנימה בעוצמה, אבל גם כאן טארט אינה מסתפקת בסיפור "סוחף", ולא על עלילות מותחות ומבריקות אני מבקשת להצביע: טארט מפיחה חיים ורגש בדמות פועמת, טורדת מנוחה, פצועה מקללה ראשונית. גם דמויות המשנה שלה נפלאות: בוריס, למשל, חברו של תיאו, מעמיד בצל רבים מן הגילומים של העבריין המקסים בספרות.

"החוחית" הוא לא ספר מושלם: פה ושם הוא חוטא בארכנות ובפירוט-יתר (הייתי יכולה לוותר על כמה טיפים לשיפוץ רהיטים עתיקים, עם כל ההערכה לסמליות שבהם), גם ברמיזות הרבות לדיקנס, חלקן מגושמות, היה אפשר לקצץ, אבל בסופו של דבר החולשות האלה בטלות בשישים:

כל כך חי ועמוק הספר הזה, עד שהרגשתי כאילו הוא מזמזם לי בידיים. חלקו האחרון, שקראתי שלוש פעמים, הוא לבדו בעיניי טור דה פורס של פרוזה עילאית. וגם אם אחרי שהביאה אותו למבוי סתום, טארט מעניקה לגיבור שלה סיכוי לגאולה, בסופו של דבר לבו של הספר הזה, כמו לבו של "הידיד הקטן", הוא הכאב התהומי שנגזר על הגיבורים, וכמו זרם חשמלי עובר גם אל הקוראים.