"התורים לאוכל היו הגרסה הרוסית לפייסבוק"

רבים אומרים שספרי מתכונים הם דינוזאורים שעומדים למות מוות טבעי בקרוב, או שהשוק כבר יעשה להם המתת חסד טבעית. כיום, אם רוצים לבשל פשטידת כרובית מאלפת, או מרק בורשט, פשוט מחפשים בגוגל. "אמנות הבישול הסובייטי" שראה אור לאחרונה בהוצאת כורסא (תרגום: מיכל קירצנר אפלבוים) כנראה מראה את המסלול העתידי, את המטמורפוזה ההכרחית שהמתכונים חייבים לעבור כדי לשרוד בעולם הכריכות הקשות.

סך הכל זו תופעה חיובית שמחייבת שפים וחובבי גורמה להתאמץ קצת יותר, ולהראות שאוכל הוא כמובן קודם כל אוכל, אבל הוא שער להמון דברים אחרים, מרגשים, מטרידים, פוצעים ומשני חיים.

"אמנות הבישול הסובייטי" הוא ממואר יוצא דופן שבו אנה פון ברמזן, כוהנת אוכל גורמה המחלקת את זמנה בין ניו יורק ואיסטנבול, עירבבה מתכונים רוסיים ייחודיים, יחד עם זיכרונות ילדות קומיים, סוריאליסטים וקודרים משנות הקומוניזם בברת המועצות.

אנה פון ברמזן ומה. ילדות מעוררת השראה בצל הקומוניזם

דרך כך ברמזן נוגעת בכמה תחנות יסוד של ההיסטוריה הסובייטית. היא עצמה, אגב, בליווי אמה, ברחו משם כשהיתה בת עשר בלבד. לרבים מאיתנו אחת התמונות המשמעותיות והזכורות ביותר מאותה תקופה הגיעה דרך ערוץ 1 המונופוליסטי של האייטיז, שם היינו רואים תורים ארוכים של אנשים המחכים למנת בשר או לחם כדי לא לגווע ברעב. עומדים בקור שעות על גבי שעות. והתור לא נגמר לעולם.

"זו באמת היתה המציאות אז", מספרת פון ברמזן, "משהו שליווה אותנו מהרגע שבו נולדנו. למעשה, ההורים שלי הכירו לראשונה כשחיכו בתור כזה. אחר כך הם אפילו נפרדו בגלל אחד התורים האלה. אפשר לומר שבמובן מסוים התבגרתי לתוך התורים האלו, כי למרות הכל הם יצרו תחושה של קהילה. חברה שלי כינתה אותם: הגרסה הסובייטית של פייסבוק, וכשהיגרתי לאמריקה בהחלט התגעגעתי אליהם. אפשר לומר שהמטרה של הספר שלי היתה לפרק את הדימוי הזה, של אותה תמונה מוכרת, ולהראות מה יש תחתיו: אלו פרצופים, אלו דינמיקות ואלו רגשות".

למרות הביוגרפיה שלה, פון ברמזן לא מסתכלת אחורה בכעס, והכניסה את כל התקופה הזו, כמה שניתן, למעין פרספקטיבה רכה ומעוררת מחשבה: "ציפיתי שאשנא את הקומוניזם אחרי שסיימתי לכתוב את הספר, אבל דווקא ההיפך קרה. כשסיימתי לכתוב אותו, הרגשתי הכי מרקסיסטית שאפשר להרגיש. אנחנו נמצאים כיום בעולם קשה של קפיטליזם, תאגידנות וליברליזם, וברור לי שהניסוי הסובייטי בקומוניזם נכשל, אבל אני עדיין רוצה לחלום ולחשוב שזה אפשרי, ומתישהו בעתיד, הרעיון הנפלא הזה אולי יהפוך גם למציאות נפלאה".

ברמזן, לפני שהגיעה לעיסוק באוכל, היתה פסנתרנית ושחקנית. עד כה פרסמה חמישה ספרי בישול שזיכו אותה בפרסים, והיא גם כותבת לעתים לניו יורקר וללוס אנג'לס טיימס. "זה היה לי טבעי לכתוב על ההיסטוריה דרך האוכל, כי האוכל, מכיוון שלא היה אז בשפע בלשון המעטה, הוא הדבר המכונן את החוויה הסובייטית במובן מסוים, ולראות את ההיסטוריה דרך המטבח, עושה להיסטוריה שרות טוב ואנושי. האהבה והצורך באוכל משותפת לכולם, לא משנה תחת איזה משטר אתה חי".

אמה של המחברת ברגע של בישול

"ב-1991, לאחר שברית המועצות הפסיקה להתקיים על המפות, כולנו הוגלנו מהילדות שלנו על ידי כוחות גאו-פוליטיים, לכן הנוסטלגיה עבורי ועבור רבים אחרים היא יותר כואבת. למרות הגעגועים, ברור שבעצם אני מתגעגעת למקום נוראי. הדיסוננס הזה מראה שחיים ורגשות הם דבר מורכב, וזה גם מה שניסיתי להראות בספר".

אבל מה זה בעצם אומר אוכל סובייטי מסורתי, ואיך את מרגישה שאת אוכלת אותו כיום?

"למעשה, האוכל הרוסי והסלאבי המסורתי הלך לאיבוד אחרי המהפכה של 1917. במקום זה קיבלנו את המזון של סטאלין, שכלל המון אוכל תעשייתי. אני בעיקר זוכרת את המיונז התעשייתי הסטאליניסטי, ומקבלת מעט בחילה כשאני חושבת עליו. למה אני מתכוונת באוכל מסורתי? למשל סלט אוליבר (גם סלט במיונז, אבל לא מיונז של סטאלין) או סוסיסקי, או קוטלטי שזה המבורגר סובייטי. סך הכל, לא הרבה דברים נשארו, אבל אין כמו המלפפונים החמוצים, הם דווקא כן נשארו, ויש להם טעם מיוחד שאני לא מוכנה לוותר עליו".

כך פון ברמזן מביטה אל העבר, בצורה מורכבת ולא בנאלית, אבל לצד העבר, רוסיה כיום היא יישות הווה אחרת לגמרי. ולמרות שהיא לא חיה שם, היא לא מפסיקה לעקוב: "רוסיה של פוטין הופכת להיות מקום גרוע יותר מבחינה פוליטית כל הזמן, ואפשר לראות את ההתגשמות המחודשת של האימפריאליזם בכל הנוגע לקרים ואוקראינה.

"דווקא בכל הנוגע לאוכל, המצב די מעניין כיום. במהלך שנות פוטין, התזונה הרוסית התבססה המון על ייבוא, כי החקלאות נהרסה לגמרי בתקופת הקומוניזם, ואפילו המעמד הבינוני הרוסי החל לגלות גבינות צרפתיות וסושי וליהנות מהם. אבל עתה, עם האמברגו על אוכל מערבי, הרוסים שוב מגלים את המסורת הקולינרית שלהם, וזה תהליך מרתק בעיניי".

ברמזן, כאמור, מחלקת את זמנה בין ניו יורק לאיסטנבול. למה דווקא שם? בגלל האוכל קודם כל.

אלא מה. "חוץ מהאוכל, אני אוהבת להיכנס לבוספורוס ולשחות. אמנם ביקרתי ברוסיה בתקופה שכתבתי את הספר, אבל לא נראה לי שאחזור לשם. במובן מסוים אין לי מה לחפש שם".

ברמזן, חשוב לציין, לא רואה את ספרה כספר בישול. "מבחינתי זה ספר אישי מאוד שכולל כמה מתכונים הכרחיים, אבל בהחלט לא ספר בישול קלאסי. היום אי אפשר סתם להוריד לדפוס ספר מתכונים, לא משנה מה הקונספט שלו, צריך גם נרטיב עמוק, צילומים יוצאי דופן, או כל דבר אחר שיגרום לו להתרומם מעל הבנאלי".

נשמע שיש לך כל כך הרבה להגיד על דברים אחרים דרך אוכל, האם תמשיכי לכתוב על אוכל בעתיד, או שמא את מחפשת אתגרי כתיבה אחרים?

"כנראה שאשאר תקועה עם אוכל לעת עתה. בדיוק התחלתי לכתוב ספר חדש על מטבחים, הכוונה למטבחים כמרחב תרבותי, היסטורי וארכיטקטוני, ואפילו מרחב ג'נדרי. אני מתכוונת לטייל קצת בעולם לצורכי תחקיר, להסתכל על מטבחים במקומות שונים, ולראות אילו תבונות יעלו לי במהלך העבודה. אני מאוד נרגשת לקראת זה, אז כן, נראה לי שאשאר במטבח במובן המטאפורי. אחר כך כבר נראה".

ולסיום, אם מתחשק לי עכשיו משהו רוסי מסורתי טעים במיוחד, יש לך המלצה זריזה?

"ברור, סלאמי!, זהו סינדרום סובייטי שעדיין נמצא אצלי עמוק בפנים. הוא מלוח, שומני, והיה קשה מאוד להשיג אותו רוב הזמן. כמובן, זה לא כל כך בריא, לכן זה אולי הופך אותו לעוד יותר נחשק. סלאמי על לחם שחור - לזה אני משתוקקת כל הזמן".