נגרית, מכונאית ושופטת כדורגל: נשים בעולם גברי. פרויקט צילומים מיוחד
לילך אסולין ידעה כבר בגיל 16 שתהיה שופטת כדורגל, יעל מרומי מבלה מדי יום שעות בנגריה שלה, והלקוחות שפוגשים את צילה גרין מתקשים להאמין שהיא המכונאית שמטפלת באופנוע שלהם - גם כשהיא מפויחת לגמרי. הכירו כמה נשים שדעות קדומות לא ממש מעניינות אותן
הן רגילות להרמות גבה, למטר שאלות ואף לתגובות מזלזלות. כן, גם היום, בשנת 2015, לא מעט אנשים סבורים עדיין שיש חלוקה מובהקת בין מקצועות שנחשבים ל"גבריים", לעומת כאלו שנחשבים ל"נשיים". צלמנו עידו ארז יצא לשטח ופגש כמה נשים מרשימות, שסטיגמות לא ממש מעניינות אותן. שמענו איך הן הגיעו לתחום עיסוקן, אילו תגובות הן מקבלות מהסביבה ומה העצות שלהן לנשים אחרות.
"מה? את נגרית?"
יעל מרומי (37), נגרית. גרה בתל אביב
יעל מרומי, בוגרת לימודי עיצוב תעשייתי ב-HIT, החלה להתגעגעה ליצירה אמנותית לאחר מספר שנים בתחום והחליטה לעבור הסבה. "היתה חסרה לי עבודה בידיים ובניה בעצמי", היא מספרת. "עם עבר רחוק של עבודה בחימר חיפשתי חומר שיהיה לי נעים לעבוד איתו וכך הגעתי לעץ".
התגובות מהסביבה הן בדרך כלל של הפתעה, אך בכיוון חיובי. "מה? את נגרית? אף פעם לא פגשתי! איזה יופי!", היא מדגימה. לדבריה, האתגרים העיקריים עמם היא מתמודדת הם אתגרים של כל עסק קטן: שיווק, ניהול והתמודדות עם מתחרים. "לנשים שרוצות לעסוק בתחום אני אומרת בדיוק מה שאני אומרת לגברים ששואלים אותי - אם זה תחום שמעניין אותכם או אתכן - לכו על זה. ממליצה בחום".
(צילום: עידו ארז)
"פחות פליאה, יותר פרגון"
לילך אסולין (43), בוחנת רישוי ושופטת כדורגל בינלאומית, גרושה + 1. גרה בקריית ביאליק
כבת למשפחה חובבת כדורגל, לילך אסולין ידעה כבר בצעירותה מה תעשה כשתהיה גדולה. בגיל 16 עברה קורס שופטים ומאז ועד היום - למעט שנות הפסקה ספורות - היא עובדת כשופטת במשחקי כדורגל ובשנת 1998 אף קיבלה תג בינלאומי. "נדבקתי בחיידק", היא מסבירה.
במקביל, אסולין עבדה במשך 10 שנים כמורה לנהיגה על משאיות ואוטובוסים והרצתה בקורסים לנהיגה נכונה, אך בהמשך עברה הסבה לבוחנת נהיגה. כיום היא עובדת במהלך השבוע בבקרים כבוחנת באזור הצפון, ובסופי השבוע משמשת כשופטת משחקים. לתגובות המופתעות היא כבר רגילה, מה גם שהן הצטמצמו במשך השנים. "כיום התגובות כבר פחות של פליאה ויותר של פרגון", היא אומרת.
כטסטרית היא מעידה שלא נתקלה באתגרים מיוחדים, אבל כשופטת היא מספרת שלא פשוט להתברג בליגות הבכירות. המלצתה למי ששוקלת לעסוק בתחום, היא לבחור בכך "רק אם יש בך נחישות, חוסן, אסרטיביות, מוטיבציה ויכולת פיזית ומנטלית להתמודד עם גברים".
"טכניקה מפצה על כוח"
ליאור כרמי (39), קבלנית שיפוצים
אין ספק כי גם הקייקיסטית לשעבר, ליאור כרמי, חריגה בנוף סביבת העבודה שלה כבעלת עסק לשיפוצים. כרמי, אלופת ישראל בחתירה בקייאק ובעלת מדליית ארד מאליפות העולם, הגיעה לתחום כבר לפני שנים רבות בעת לימודי התואר הראשון בפיזיקה.
"עבדתי כפועלת במהלך חופשת הסמסטר", היא מספרת, "אחי היה קבלן ואמר לי שהוא צריך אותי לכמה ימים. באתי לעזור ללא ידע מוקדם ולמדתי תוך כדי עבודה. בהתחלה סחבתי שקים ומשם זה התגלגל. אחרי שסיימתי את הקריירה הספורטיבית המשכתי לעבוד בזה".
העסק צמח יפה ובמהרה החלה כרמי להעסיק גם פועלים וקבלני משנה. כיום היא עובדת מול לקוחות פרטיים וכן מול מוסדות ציבוריים - חלקם בתחום הספורט, בעבודות שיפוצים, תשתית ואינסטלציה. התגובות לעיסוק שלה, מעורבות. "זה תלוי בחתך האוכלוסיה", היא מסבירה. "צעירים אומרים בדרך כלל שזה מגניב, ואיזה יופי, אבל המבוגרים יותר מרימים גבה".
מול הלקוחות מתגלים היתרונות המגדריים. "חלק מהערך המוסף שלי הוא העובדה שאני אישה", היא מספרת, "הלקוחות מרגישים יותר בנוח להכניס בחורה הביתה לעשות שיפוצים מאשר גבר, כי זה משרה ביטחון בתחומים של סדר, ניקיון ואמינות".
"מצד שני, בעבודות בטון יש אנשים שמפחדים. אם צריך לצקת ממ"ד למשל - מעדיפים שגבר יעשה את זה, על אף שבכל מקרה מזמינים מיקסר מחברת בטון", היא מוסיפה. "אם אני רואה שזה מישהו בעיתי שמפקפק בי עוד לפני שהתחלתי את העבודה, אני מעדיפה לוותר מראש. לא רוצה - לא צריך, יש הרבה משפצים. אבל אם יש קושי נקודתי וזה אדם שאני רוצה לעבוד איתו, אביא עוד קבלן משנה גבר לעשות את עבודות הבטון".
גם בתגובות שוביניסטיות נתקלה לא אחת, אבל אלו נעלמות לדבריה בהדרגה. "הייתי אמורה לעשות תקרה עם עוד מישהי והלקוח התקשר לברר פרטים טכניים, כשפתאום הוא שואל מה אתן לובשות בעבודה", היא מתארת מקרה שנתקלה בו, "לתומי חשבתי שהוא מדבר על בטיחות והשבתי שבגדי עבודה תקניים. לקח לי עוד קצת זמן להבין שזה לא מה שהוא התכוון אליו".
כרמי מקפידה להעסיק גם עובדות תחתיה ורואה בכך חשיבות מיוחדת, בין היתר מאחר שזה "משרה אווירה יותר נעימה". למי ששוקלת לעסוק בתחם היא אומרת: "פשוט תעשו את זה. הקסם בשיפוצים הוא שאפשר לתקן הכל לבד וטכניקה מפצה על כוח".
"תמיד היתה לי תשוקה לאופנועים"
צילה גרין (23), מכונאית אופנועים, גרה ברעננה
כמעט כל מי שפוגש את צילה גרין בפעם הראשונה, מתקשה להאמין שהיא באמת עובדת כמכונאית אופנועים. גם לא הלקוחות שמגיעים למוסך בו היא עובדת, אפילו כשהיא מפויחת לחלוטין, "ואפילו כשאני מחזיקה את הכלים, הידיים שחורות ומתקנת להם את האופנוע", היא מספרת.
לתחום הגיעה זמן קצר לאחר שהשתחררה מהצבא: "תמיד היתה לי תשוקה לאופנועים. בנוסף, כל חיי אהבתי להרכיב ולפרק דברים, במיוחד בגיל קטן - נהגתי לפרק את כל הצעצועים שלי ולהרכיב אותם בחזרה".
בצבא שירתה כטכנאית רק''מ. "נהניתי מהתפקיד אבל לא יכלתי לחתום כי לא היה תקן", היא מספרת. "כשהשתחררתי חיפשתי אחר קריירה דומה והתנסיתי בחשמלאות במפעלים, אך גיליתי שאלו מקצועות שנחשבים לעבודה שחורה, שאין בה הרבה רווח וקידום ושבחלקה צריך לשבת במשרד רוב היום. רגע לפני שהתייאשתי, ידיד טוב שלי שאל מדוע שלא אעבוד במוסך ונדבקתי למטרה".
לדבריה, 95% מהתגובות שהיא מקבלת מהסביבה הן חיוביות, וכוללות אפילו הצעות חברות ונישואין. "ה-5% השליליים טוענים שזה לא יפה שאישה מלכלכת את הידיים, וההערה הכי שלילית שקיבלתי היא: 'אני בחיים לא הייתי מעסיק אישה אם היה לי מוסך'''.
האתגר העיקרי בעבודה שלה במוסך "מוטו" בבני ברק הוא האבחון והטיפול בתקלות, אבל היא מודה כי היותה אישה מעורר לפעמים אתגרים נוספים. "לפעמים מגיעים אופנועים ממש כבדים וקשה לי לדחוף אותם ולעלות אותם", היא מספרת. לנשים הרוצות לעסוק בתחום שנחשב לפחות שגרתי, היא אומרת: "זה לא משנה העובדה שאת אישה, את יכולה להגיע לאיזה הישגים שאת רוצה. כן, זה לא קל להיות אישה בעולם של גברים, אבל חבל לחיות את החיים ולא לעשות את מה שבאמת אוהבים".
כשמתקשים לקבל הוראות מאישה
ורד ארזי (35), רפתנית. נשואה+1, מתגוררת בקיבוץ גבעת חיים מאוחד
ורד ארזי התוודעה לעולם הרפתות לפני שנים רבות, כשהגיעה לרפת של קיבוץ לוטן בערבה הדרומית. "התאהבתי ברפת ובכל מה שקשור בה", היא מספרת. "צברתי במהלך השנים ניסיון וסיימתי לימודי הנדסאי בעלי חיים ברופין בהצטיינות. בהמשך פניתי לתחום ההדרכה ומזה שנים אחדות אני עוסקת בכך. כיום, אני נוסעת מדי יום לבקר ברפתות, לצורך הדרכה או ליווי בניהול עדר".
כמי שחיה כיום בקיבוץ - תחום העיסוק שלה אינו נחשב לחריג, אבל היא מודה כי יש בענף רפתנים שמתקשים לקבל הוראות או עצות מאישה, "אבל בסופו של דבר הם מקבלים אותי בהמון חום ויש שיתוף פעולה מצוין", היא מוסיפה. גם בנצרת עלית - עיר הולדתה, יש כאלו שחושבים שזה "מוזר", לדבריה.
ארזי מציינת כי מעולם לא נתקלה במכשולים פיזיים, אבל מוסיפה שהתעוררו קשיים מסויימים לאחר שילדה. "תלוי איך מסתכלים על זה", היא מסבירה. "קודם לכן הייתי גמישה ויכולתי לקום לחליבות בשתיים או שלוש לפנות בוקר, אבל אחרי שהפכתי לאמא לא יכולתי לעשות זאת עד שהילדים גדלו".
"אני אומרת ולא רק לנשים - שצריך לאהוב את המקצוע אחרת אין מה לחפש שם", היא מוסיפה. "אהבה לבעלי חיים זה לא מספיק ולפעמים צריך להפריד בין אהבה לעסקים. יש ברפת המלטות, אבל גם תמותה - ולאו דווקא טבעית. הפרידה כואבת, אבל אין ברירה, רפת זה עסק כלכלי והוא חייב להיות רווחי ויעיל".
"כשהעמיתים הם גברים יש פחות פרגון"
סימה דרוקר, (51), חוקרת פרטית, נשואה + שניים. גרה באבן יהודה
דריסת הרגל שלה בתחום התאפשרה לאחר ששבה לארץ משהות בארה"ב. "הבנתי שזה כל מה שאני רוצה לעשות ונרשמתי למשרד חקירות", היא מספרת. עד מהרה גילתה לדבריה, כי יש לה פריבילגיות במקצוע כאישה. "יכולתי לעשות גם תפקידים של בנים כמו תשאול, אך גם ליצור מגע וחיכוך עם הנחקרים תחת כיסוי במעקב. כתוצאה מכך הייתי עצמאית יחסית ויכולתי לעבוד בשביל משרדים נוספים כשהמאמן שלי משגיח עלי".
בין הכישורים הנדרשים לתפקיד, דרוקר מציינת יכולות משחק ואלתור, יצירת קשר בינאישי ואמון. מתוקף העיסוק הבלתי שגרתי, היא רגילה לתגובות מהסביבה. "כנראה שזה מצוי בכל התחומים שנשים נמצאות בהם בתפקידי מפתח 'גבריים' - יש כאלו שמאוד מפרגנים, בעיקר כשזה מעגל שרחוק מהמקצוע. ככל שהעמיתים הם גברים עולה העניין של האגו הגברי ויש פחות פרגון, אבל אפשר להסתדר. הכל תלוי במה שמשדרים".
במשפחה רגילים לעיסוק של האם, מה גם שגם האב הוא חוקר פרטי. עובדה זו אף זימנה להם בעבר מצב משעשע: "הוזמנו לאותו מעקב, כל אחד עבור חברה אחרת", היא מספרת. "הגענו אליו בלי לדעת שאנחנו עובדים יחד. כשהגעתי ראיתי שיש חוקר פרטי אך לא ידעתי שהוא בצד שלי והקלטתי אותו. הוא זיהה שיש בחורה עם אוברול וג'ינס אבל לא חשב שזו חוקרת.
"כשהנבדקת יצאה מהחניה שנינו עקבנו אחריה והתחילה מלחמה על הכביש. היא הגיעה לבית הספר להוריד את הילדים, והוא לפתע ראה שאני מוציאה מצלמה ענקית והבין. מרוב הלם הוא עשה רוורס ונכנס לי בטמבון. אמרתי לו להתרחק כי הוא עושה רעש. מאז המשכנו ופתחנו משרד חקירות פרטי".
דרוקר מודה כי מדובר במקצוע תובעני במיוחד הדורש עבודה סביב השעון, אך מספרת היא ובעלה הצליחו להסתדר עם גידול הילדים בסיוע מטפלות. "אני חושבת שהמקצוע הזה קורא לנשים. יש מעט, לא יותר מ-2% להערכתי, אבל כשהתחלתי היו הרבה פחות".
"תחום שנתפס כגברי - אף שאינו כזה"
נטע עומר (40), ראש המחלקה להנדסה מכנית במכללת אפקה, נשואה + 3, גרה בגדרה.
נטע עומר, ראש המחלקה להנדסה מכנית במכללת אפקה, מספרת כי דרכה המקצועית הושפעה מסבה. "אהבתי לראות בילדותי איך סבא שלי בונה מבנים שונים לחצר או מתקן מכונות שהתקלקלו. הוא היה איש טכני מאוד, מהנדס בניין במקצועו, וכנראה שירשתי ממנו את האהבה להרכבת מכלולים ובנייה. ככל שהתבגרתי הבנתי כי מקומי במקצוע תכנוני.
"לאחר השחרור סבא שלי יעץ לי ללכת לכיוון ההנדסה והתחלתי ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון. השילוב בין המדעים המדויקים עם היצירתיות בתכנון סקרן ומשך אותי לתחום. לא הרתיע אותי שהנדסה מכנית נחשבת לתחום גברי והיה לי ברור שמדובר בתחום רחב ושאוכל למצוא בו את מקומי.
"במהלך התואר שילבתי לפרקים עבודה בתכנון מכני בחברת היי-טק ולקראת סוף התואר הראשון החלטתי להמשיך לתארים מתקדמים. לאחר הדוקטורט השתלבתי בעבודה בתעשייה במקביל לעבודת מחקר ולאחר מכן חזרתי לאקדמיה, אל מכללת אפקה. לאחר כחמש שנות הוראה ומחקר במחלקה מוניתי לראש המחלקה להנדסה מכנית במכללה".
כיום היא אחראית מתוקף תפקידה על תוכנית הלימודים של המחלקה, תוך התאמתה לשינויים התדירים בתעשייה, משמשת כמרצה ומנהלת במקביל לביצוע מחקר תיאורטי עצמאי. "אני מלווה את הסטודנטים מכניסתם אל תהליך הלימודים עד סיום התואר והשתלבותם בתעשייה, ושומרת על קשר עם בוגרים רבים שלנו, שבחלקם אף חוזרים למכללה ללימודים בתארים מתקדמים", היא מספרת.
עומר לא נתקלת בתגובות חריגות לתחום עיסוקה, למעט אנשים שפוגשים אותה לראשונה, כפי שאירע לה לאחרונה: "פגשתי סטודנט שלומד לתואר מהנדס מכני במחלקה שלי. הוא היה עם אבא שלו והציג אותי בפניו כראש המחלקה שלו. האב היה כל כך מופתע ששאל ארבע פעמים מה בדיוק אני עושה וניכר היה שבכל פעם הוא בטוח שהוא לא הבין טוב או לא שמע טוב".
עומר מציינת, כי קיימים אתגריים ייחודיים מעצם היותה אישה. "מאחר שהתחום נשלט ברובו המוחלט על ידי גברים, הן בתעשייה והן באקדמיה, האתגר שלי כאישה הוא להוכיח את יכולותיי ולקבל הכרה מהסביבה שבה אני עובדת. זהו אתגר שבא לידי ביטוי בעיקר במפגשים ראשוניים עם אנשי הסגל, הסטודנטים או אנשי התעשייה אך בהמשך הןא מתפוגג ונשארים האתגרים המקצועיים שאינם בעלי ביטוי מגדרי".
בין האתגרים הללו היא מונה "לייצר מהנדסים איכותיים שישתלבו באופן חלק בתעשייה, להיות עם אצבע על הדופק ולהתאים את תכנית הלימודים מבלי לפגוע בתכני הליבה החשובים. ברמה האישית האתגר הוא להתקדם במחקר התיאורטי שבו אני עוסקת ולפתח תחומי מחקר חדשים".
עומד מצרה על העובדה שרק 5% מהסטודנטים במחלקה הן נשים. "זה תחום שנתפס כגברי, אך למעשה אינו כזה", היא אומרת, "הוא מלא בעניין ויצירתיות ואני מאוד ממליצה לנשים להיכנס אליו. מגוון התפקידים בהם ניתן לעבוד הוא עצום; תכנון מערכות נעות, פיתוח מנגנונים, רובוטיקה, מערכות אנרגיה ועוד. כאשר חושבים על הנדסה מכנית עולה בראש תמונה של מקצוע "מלכלך ומלא בשמן וגריז", אבל מרבית התפקידים הללו הם תפקידי תכנון הכוללים שולחן, מחשב וראש יצירתי. בשורה התחתונה, כל אחת תוכל למצוא את סוג העבודה המתאים לה כמהנדסת".
"מתיש לפעמים"
אורנה (54), מדבירה, נשואה + 3, גרה בעתלית.
אורנה מקפידה להתעורר מדי יום בחמש בבוקר כדי להתחיל את יום העבודה שלה כמנכ"ל חברת אור הרעם, העוסקת בהדברה, לכידת נחשים ונקיון חופים. לאחר שהיא שולחת את צוותי הניקיון, היא מתיישבת לעבור על תלונות ששלחו במייל תושבי המועצה האזורית חוף הכרמל בדבר מפגעי יתושים, מכסמים, תיקנים ומזיקים נוספים.
בהמשך היא יוצאת לאתרים השונים, כדי לטפל בבעיות תברואתיות, לצד טיפולים שוטפים במקומות כמו בתי מלון וגני אירועים. "זה עיסוק מצאת החמה עד שעות הלילה המאוחרות כי אני נענית לקריאות של לכידת נחשים בכל שעה", היא מספרת.
"זה גם מתיש אותי לפעמים. במהלך הקיץ אני עסוקה כל הזמן בטיפול בבעיות התברואתיות האזוריות ורק בשעות הערב מתפנה לטפל בבית שלי".
"החיים הובילו אותי לזה, זה מה שאני אוהבת", היא מוסיפה. "התגובות מצד הסביבה מאוד מפרגנות כי אני נותנת שירות אמין ומקצועי. האתגרים שלי הם לרצות את הלקוחות ולקדם את החברה".
לפנייה לכתב/ת 
