גולדן בוי / בלוג פלייאוף ה-NBA
סטפן קרי הולך והופך לאחד הקלעים הגדולים בכל הזמנים, בדרך להעפלה קלילה ומרשימה מתמיד של גולדן סטייט לגמר ה-NBA. וקליבלנד? היא רק צריכה להמשיך לשבש את המנגנון הלא כל-כך משומן, מסתבר, של אטלנטה. בלוג הפלייאוף מסכם את המשחקים הראשונים בגמרים האזוריים
מה שקורה באוהיו
חותרים למגע: אטלנטה – קליבלנד, משחק מספר 2, בין שישי לשבת ב-03:30 (0:1 לקאבס בסדרה)
לפני יציאתה לדרך של הסדרה בין קליבלנד לאטלנטה, ניסינו להבין איזה כוח אש תביא איתה כל אחת מהקבוצות למערכה. ההערכה הייתה שאף אחת מהן לא תהפוך את עורה. המוטו הישן אומר: זה לא הזמן לשינויי קונספציה מרחיקים לכת. הולכים עם מה שיש בצידנית, ומקווים שזה יספיק כדי לעלות עוד מדרגה היכן שהאוויר מתחיל להיגמר.
מסקנה ראשונה לקחת הביתה להמשך מהמשחק הראשון: יכולות אישיות עדיין עדיפות על מנגנון קבוצתי משומן. או יותר נכון, גם השטף והזרימה אטלנטה עדיין לא מספיקים כדי לפגום ביכולות אישיות של קליבלנד.
המשחק הראשון היה תחרות ריצה עם החוקים הישנים: הראשונה שנגמר לה האוויר - בחוץ. בפתיחה ג'ף טיג שינס מותניים והיתל בקיירי ארווינג, אבל מול לברון ג'יימס וג'יי. אר. סמית' צריך מנות כישרון גדולות יותר כדי שזה יעבוד לאורך זמן. לטווח הארוך, טיג עדיין לא הוכיח שיש לו אותן. סמית' פירק את אטלנטה לחתיכות תוך דקות עם שמונה שלשות, ואת ההשפעה העצומה שלו על התוצאה הסופית אפשר לראות לא רק בנקודות גרידא, אלא גם באופן שבו הוא קלע אותן.
באתר ה-NBA בדקו כמה פעמים כל אחד משחקני קליבלנד ואטלנטה נגעו בכדור במהלך המשחק. התוצאות לא מפתיעות מדי. בראש עומד כמובן לברון, עם 83 נגיעות ו-22 אחוזים מכלל הנגיעות של כל השחקנים בקבוצה שלו. בהמשך הרשימה של האורחים תוכלו למצוא את קיירי ארווינג (71 נגיעות) ומתיו דלבדובה (54).
ג'יי. אר. סמית' נמצא בפרמטר הזה עמוק בתחתית. הוא בא במגע עם הכדור רק 44 פעמים ב-35 דקות, אבל גם מייצר הכי הרבה נקודות בעבור כל נגיעה (0.7) – ולא רק בקליבלנד, אלא גם בקרב שחקני אטלנטה. וזה אומר הכל.
ומה קורה בגזרת המסירות? בקטגוריה הזאת אטלנטה, גרסה בתולית של סן אנטוניו, אמורה להוביל באופן ניכר על קליבלנד - זאת שהתבססה בדקות האחרונות על מהלכי פוסט אפ של לברון, חדירות של לברון ומהלכים של לברון. האמנם? הקבוצה של בודנהולצר הצליחה לחבר רק 231 מסירות במהלך המשחק, לעומת 260 של קליבלנד. היא גם נהנתה מאסיסט אחד פחות (19 לעומת 20 של קליבלנד). אז מה אם עיקר הפירות שקליבלנד ייצרה במשחק הזה הגיעו מהמטווח חסר הרחמים של ג'יי. אר. סמית' (שמסר בעצמו רק 26 פעמים)?
בדיוק כמו שמופע השלשות של סמית' היה אורגזמה של כדורסל, החזקת הכדור האינסופית של לברון בסיום הייתה צורמת (וגם הוא עצמו הודה בכך). יש הרבה דרכים לאכול שעון, ולברון, הקברניט הבלתי מעורער של קבוצה צעירה, היה יכול לבחור בקבוצתית והאלגנטית שבהן כדי להתיש את ההוקס. במו ידיו הוא טשטש את מה שעשה האקדוחן החדש של בלאט עם מהלכים סתמיים שלפעמים גם נגמרו רע. אצל דייויד בלאט של מכבי תל אביב דינו של שחקן כמו לברון היה סדרת חינוך ארוכה במשחק הבא. בסיטואציה הנוכחית כנראה שהסרט הזה יחזור על עצמו עוד מספיק פעמים גם בעתיד.
לפני שש הדקות המייגעות האחרונות, ג'יימס הציג את אחד המשחקים התכליתיים שלו בפלייאוף בפרט ובעונה בכלל. הוא עקף מימין את מייקל ג'ורדן בתחרות משחקי הפלייאוף עם 30 נקודות ויותר מ-5 ריב' ו-5 אס', שמר על יחס אסיסטים-איבודים שפוי (4:6) ובמחצית הראשונה גם ידע מתי לשחרר את העניבה ולעשות מה שבא לו עם 16 נקודות ב-8 מ-12 מהשדה.
הגלגלים של אטלנטה הפסיקו לנוע בזכות אבן אחת שתקע לה סמית' בדיוק במקום הנכון. קבוצה ששלשות הן חלק לא מבוטל מהמפרט הטכני שלה, לא מצאה את עצמה כשהיריבה שלה התחילה להפציץ שלשות משלה, ונתקעה על 1 מ-10 בשבע דקות ברבע השלישי. אחת מהסיבות לכך ממשיכה להיות קשורה למקורות ההתקפה המתמעטים של ההוקס. קייל קורבר, הקונטרה המיועדת לסמית' במחלקת ההפצצות מבחוץ, נעצר על ארבע - לא קליעות, זריקות – בזמן שסמית' "חסר הבושה" לקח 16.
במשחק הבא קייל קורבר יצטרך להפסיק להיות קייל קורבר הביישן והמנומס, ולהתחיל להיות קצת "אגו מניאק" כמו ג'יי. אר. סמית'. עם הפציעה החדשה של דמארה קרול ומצבו הלא ברור, זאת לא מותרות. לאטלנטה אין לוקסוס להתנהל אחרת.
הלילה שהיה
הצלף: גולדן סטייט – יוסטון 98:99 (0:2 לווריורס בסדרה. משחק מספר 3: בין שבת לראשון, 04:00)
המשחק הראשון בין גולדן סטייט ויוסטון היה עבור יוסטון תמהיל מושלם ומעורבב היטב של החמצה ואופטימיות. מצד אחד, קווין מקהייל יכול היה לצאת מבסוט מעצם העובדה שהוא לא פרס שטיח אדום לגחמות של סטפן קרי. ג'יימס הארדן נלחם, קלע והרגיש טוב בלי לבטל לגמרי את החברים שלו. דווייט הווארד היה פצוע ולא הספיק להיכנס למשחק, ובכל זאת הטקסנים היו קרובים עד מרחק פוזשן אחד מלערער קצת את האדמה מתחת לרגליה של גולדן סטייט.
ואז הגיע המשחק השני, והמילה החמצה קיבלה הגדרה שונה לגמרי. כי מה שקרה ליוסטון הלילה הייתה החמצה מארץ ההחמצות. הזדמנות שאבדה ואולי לא תחזור, וגם אם כן, לא בטוח שתספיק לה כדי לעשות מהפך היסטורי נוסף. גם כי גולדן סטייט קבוצה עמידה יותר מל.א קליפרס, גם כי לא כל יום אפשר להיכנס לספרים (גם לא ב-NBA) וגם כי הסטטיסטיקה, זאת שאומרת שקבוצה שניצחה את שני המשחקים הראשונים בסדרה, מנצחת את כולה ב-94 אחוזים מהמקרים, שוב מפנה לה עורף. יוסטון עצמה עשתה מהפך דומה רק פעמיים בתולדותיה (אז היא גם זכתה באליפות).
את קרב האגרוף השני בין קרי להארדן, ניצח שוב קרי. לא בנוק אאוט (למרות שמה שהוא ותומפסון עשו לאיש והזקן במהלך האחרון היה כמו איפון), אבל בנקודות. הוא אולי קלע חמש פחות מהארדן (33 לעומת 38) אבל היה פרודוקטיבי בהרבה ממנו ועשה דברים בקלילות מרגיזה יותר, כמעט נטולת מאמץ.
את ההשפעה האמיתית והעצומה של שני הכוכבים על הקבוצות שלהם אפשר לאמוד בנקודות או באסיסטים, אבל גם במספר הפעולות החיוביות שעשו בתוך שלוש הדקות האחרונות – כשכל חבילות הכסף מונחות על השולחן הירוק. מה קרי עשה? צלף שלשה (שבסוף הפכה למהלך של שתי נקודות אחרי דריכה קטנה על הקו) ופינק את אנדרו בוגוט הנהדר באסיסט חלומי להטבעה. אחרי שהלך לקהל והדליק אותו כמו כוכב מטאל, לקח את טרנס ג'ונס החולמני וקבר עליו סל יפהפה.
הארדן שמר תחמושת בדיוק לרגעים בהם הוא נדרש להגיב לפעלולים של ה-MVP – והוא הגיב, עד המהלך האחרון. אחרי חדירה לרחבה הריקה של גולדן סטייט והטבעה, הוא הוסיף עוד שתי קליעות עונשין וחיקוי לאסיסט של קרי לבוגוט עם אחד דומה לדווייט הווארד (ביחד קלעו השניים כ-38 אחוז מסך כל הנקודות של יוסטון; הווארד לקח רק חמישה ריבאונדים פחות ממה ששאר חבריו לקחו). בפסק הזמן שהגיע לאחר מכן הוא ישב עם הראש בין הידיים, וידע שזה רגע של TO BE OR NOT TO BE. לא רק שלו, אלא גם של הקבוצה שלו – ואולי אפילו של הקריירה שלו. הוא ידע שיוסטון כבר חזרה לא מזמן מ-3:1 ל-4:3, אז מה זה בשבילה עוד קאמבק קטן מפיגור של 17 נקודות?
בהמשך הוא נוכח לדעת שדווקא במשחק בו ההתקפות הן אלה שקובעות, בסוף הסגירה ההגנתית של מלתעות ה"ספלאש בראדרס" היא זאת שתפיל אותו לרצפה. 50 גוונים של התקפה, מהלך הגנתי אחד מוצלח ונתון אחד שמספר הכל: גולדן סטייט לא הפסידה העונה אף לא פעם אחת (אבל ניצחה 54 פעמים) במשחקים בהם היא פתחה פער של 15 נקודות.
יוסטון, ואת זה כבר למדנו מהופעות קודמות שלה, היא מחרבת חגיגות סדרתית. את שמחת החיים של הקליפרס היא גדעה ואת החיוך של דאלאס מחקה תוך שבוע. יש לה כוכב, שואב ריבאונדים סדרתי וחבורה לא מספיק יציבה מסביב. ולמרות העובדה שהסייענים של הארדן והווארד לא מספיק מוכנים - בשלב הזה של העונה, כשהיא יודעת שהיא יכולה להיות מסוכנת ולא רק חביבה, אין לה באמת סיבה להתחיל לרחם על עצמה.
אם היא תמשיך להיות קרובה למקבלי ההחלטות של גולדן סטייט, תארוב לטעויות שלהם בפינה ותהיה קצת יותר רעה במשחקים הבאים, גם ריקוד המכונה של סטף קרי יכול להיפסק לו פתאום. הארדן, בכל מקרה, ינסה לשמור על הרמה שהציג הלילה כדי למחוק מהזיכרון את התמונה שלו שרוע על הפרקט עם הבאזר. בקונסטלציה מסוימת, ואם לא יתקן מהר את הטעות היחידה שעשה במהלך האחרון, היא גם עלולה להיות התמונה של כל הסדרה הזאת.
הציטוט
"לפעמים מתחשק לי לקחת בירה קרה ולהתיישב בצד המגרש רק כדי לראות אותם משחקים. אלה שני השחקנים הכי טובים בכדורסל העולמי כיום" (אנדרו בוגוט רץ לקנות כוס ולהתענג על הביצועים של קרי והארדן).
לפנייה לכתב/ת 
