האישה על המנהל שהתאבד: מצטערת בכל מאודי

האישה שהאשימה בפוסט בפייסבוק את אריאל רוניס, מנהל ברשות האוכלוסין, כי הפלה אותה בשל צבע עורה, הביעה הבוקר (יום א') צער עמוק בעקבות הידיעה על כך שהוא שם קץ לחייו. "היום בבוקר קמתי לידיעה מהגרועות ששמעתי בחיי", היא כתבה, "אני מצטערת בכל מאודי על אובדן חייו של אדם. במשך שנים חוויתי בישראל אפליה. בפעם היחידה שסיפרתי את סיפורי אדם נפגע. אין מצטערת ממני. לו הייתי יכולה הייתי שותקת גם הפעם". הפוסט המקורי שכתבה על אפליה לכאורה מצד רוניס אינו מופיע עוד בעמוד הפייסבוק שלה.

בפוסט, שהיכה גלים ברשת בשבוע שעבר, טענה האישה כי הגיעה עם ילדיה ללשכת רישום האוכלוסין כדי להוציא דרכון לבנה, אבל בקשתה לקבל שירות מיידי נדחתה שוב ושוב ובניגוד להורים אחרים שעמדו בתור מזורז עם ילדיהם היא לא זכתה לקיצור וטורטרה לסוף התור. לדבריה היא דרשה לפגוש את המנהל רוניס ודרשה ממנו יחס שווה לזה של כל האמהות האחרות, אולם הוא השיב לה שאם היא מתלוננת על אפליה - "אז שאעוף לה מהפנים". כל זה קרה לדבריה לפני עשרות אנשים. אתמול כתב המנהל רוניס פוסט בפייסבוק, ובו סיפר על הקושי הנפשי שהוא חווה בימים האחרונים בעקבות האשמתו בגזענות והכחיש את הטענות נגדו. הוא חתם את הפוסט במילים "היו שלום!", ואחר כך התאבד בביתו בהוד השרון.

המנהל ששם קץ לחייו, אריאל רוניס

הבוקר, ליד ביתו של רוניס, סיפר שכנו אלימלך בעיניים דומעות: "הוא היה בחור מדהים, צנוע ושקט, ותמיד הסביר פנים. היינו מתאמנים יחד בחדר הכושר. הוא היה שכן נהדר. כאב לי מאוד לשמוע על מה שקרה, לא ישנתי טוב בלילה. הוא אדם שאין לו זיקה לענייני גזענות, כולנו בבניין מעדות שונות ומסתדרים. הוא היה אדם משכיל ואינטילגנטי. שלשום ראיתי אותו חיוור מאוד ואולי הייתי צריך להזמין אותו לארוחת חג כדי שלא יישבר. אנחנו בני אדם אחרי הכול".

חברתו לעבודה לשעבר של רוניס כתבה עליו: "כל מי שהכיר אותו יסכים שהוא בן אדם טוב, אוהב אדם וחותר לקירוב לבבות, גם בין יהודים לערבים. לפני כמה ימים ראיתי שיתופים רבים של פוסט שפרסמה מישהי שטענה שהוא נהג בה בגזענות, הבנתי שהיא אף התראיינה לתוכנית טלוויזיה וכמו שאתם יודעים מכאן ועד שכל הרשת מלאה בשיימינג הזמן קצר. כתבתי לו בהודעה אישית שמהכירותי עמו קשה לי להאמין שזה מה שהיה שם, ואולי כדאי שהוא יכתוב משהו כי ברור הרי שהתמונה לא מלאה. הוא הודה לי בחמימות על האמונה בו ופרסם פוסט בנושא.

"רבים רבים הגיבו וכתבו כמה הם מאמינים בו, מכירים אותו ויודעים שהוא הראשון שיפעל למען האחר. היום התיישבתי לתומי מול הפייסבוק. כרגיל, עברתי על התגובות המקסימות שלכם, ראיתי כמה אהבה יש ברשת וכמה תמונות של אנשים עם חולצות לבנות, ילדים עם סלי ביכורים והמון עוגות גבינה. ערב חג. בין כל הפוסטים, קלטתי את הפוסט החדש שלו. פוסט מרתק, המתאר שנים של עשייה בארגון בו עבדנו ביחד, מתאר את השנים שעברו לאחר מכן ובעיקר מתאר שברון לב. אני? גזען? הפגיעה קשה. בסופו של הפוסט חתם במילים 'היו שלום'. המילים האלה הציקו לי, מי מתאר את כל חייו בפוסט ארוך בפייסבוק וכותב היו שלום? מתוך אינסטינקט כתבתי לו - מה שלום? לאן אתה הולך? והתגובות המדהימות של האנשים שמכירים אותו לא הפסיקו להתווסף על הפוסט שלו.

דבריו האחרונים של המנהל רוניס

"פניתי לחבר משותף בדחיפות ושאלתי אותו האם הוא יודע מה קורה, האם הוא יכול לבדוק מה המצב כי משהו מרגיש לי לא טוב. עברו רק 11 דקות מפרסום הפוסט, אני בטוח יכולה לעזור! אותם אנשים שהרעיפו עליו שבחים בפוסט המסכם של חייו, לא ידעו שבאותם רגעים הוא החליט באמת להיפרד מהעולם, הוא לא יכל לשאת את הימים האחרונים. תהיו טובים, תקשיבו לצד השני, תהיו אמפתיים יותר ואף פעם אל תשפטו את האחר על סמך חצאי מידע וגם לא על סמך מידע שלם. יש מי שיעשה את העבודה הזו. עצוב.".

"היו שלום!"

בפוסט שפרסם אתמול רוניס בפייסבוק בשעה 17:19 כתב: "עד לפני יומיים חיי נראו כלקוחים מתסריט ורוד. גמלאי (שב"כ) התקבלתי לתפקיד מנהל בלשכת רשות ההגירה והאוכלוסין. כל מה שרציתי - היה לי. לפני יומיים הגיעה גברת ללשכה על מנת לקבל שירות כלשהו. באותה עת סייעתי לאנשים נוספים. היא ביקשה את השירות באופן מיידי ומיד החלה צועקת כי אי-קבלת מבוקשה זו גזענות.

"היום לפני 15 שנים נסוג צה"ל מלבנון. בדיוק היום. כמה סמלי. ביום הזה נכרתה ברית דמים ביני לבין אנשיי, אנשים עליהם פיקדתי בצד"ל, הם ובני משפחותיהם. שיעים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים. הוצאתי לאור ספר שהסיפא שלו, מבחינתי על כל פנים, היא ההתבוננות באדם באשר הוא אדם, לא כאל (במקרה המסופר בספר) ערבי, מוסלמי. לפני כשנה הקמתי עם חברים טובים, מכל הדתות, גוף שקרא לשוויון בין כלל אזרחי המדינה, בדגש על המיעוטים, ושילוב בחברה ישראלית הומוגנית.. והנה אותה גברת מאשימה אותי בגזענות. אמרתי לה שעד כאן. איני מוכן שתלך בכיוון הזה. לא אצלי בלשכה. יש תור לאמהות עם ילדים קטנים ועליה לעמוד בתור מקוצר זה ככל יתר האמהות. לא כל דבר שאינו ניתן לך כמבוקשך הוא גזענות".

הוא המשיך וסיפר על שאירע: "לא עזר דבר והגברת המשיכה לצעוק כי מדובר בגזענות. מאותו רגע החל הליך שראוי להילמד בכל בית ספר לתקשורת. לא עבר זמן רב וקיבלתי טלפון מפניות הציבור במשרד. לאחר כמה שעות הופיע פוסט מסוגנן היטב (מפליא, הרי הגברת דיברה עמי עברית מעורבבת באנגלית) וכן מאמר במאמאזון, ראיון ופסטיבל תקשורתי שלם. לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי. אני? גזען? כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה. המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול (האם גם העובדת הנזכרת וגם אני גזענים? כיצד זה הגברת בסוף קיבלה שירות לאחר שנעמדה בתור האמהות? מדוע לא עשתה זאת קודם?).

הפוסט המאשים שפרסמה האישה נגד המנהל

בפוסט שהיכה גלים בשבוע שעבר ברשת כתבה האישה: "מסתבר שלא טוב להיות אימא שחורה במשרד הפנים, שר הפנים היקר. רציתי לשתף אותך בחוויה שעברתי, אני ושלושת ילדיי היום בלשכת רישום האוכלוסין. היום הגעתי ללשכת רישום האוכלוסין להוצאת דרכון לבני. איתי הגיעו בני בן החמש, ביתי בת השלוש, והתינוקת שלי בת 8 חודשים. כך הגענו כמו ביציאת מצרים על ילדי, עגלתי, תיק החיתולים, פירות, בקבוקי המים, המגבונים, חטיפי הילדים וכל שאר מצרכי הבסיס שאימא נדרשת להם במשרד ממשלתי. במקום היה תור של כמאה אנשים. נעמדתי בסופו כשזוג צעיר עם תינוק בעגלה ניגש אלי ואמר שיש תור מזורז להורים שנדרשים להגיע עם תינוקות ללשכה.

"הם הפנו אותי לתור קצר בו עמדו כבר שתי נשים עם עגלות באומרם שהם הגיעו לפני כרבע שעה וכבר סיימו את ענייניהם. לאחר שהשתיים שלפניי טופלו ניגשתי לחלון וקיבלה את פני פקידה שמאוחר יותר למדתי ששמה הוא אתי. הסברתי שמילאתי את הטפסים הנדרשים ושילמתי כבר ברשת

ושכל שעליי לעשות הוא לחתום על הטפסים בפני פקיד מורשה. תשובתה הייתה 'אז תלכי לסוף התור ותחכי כמו כולם'. הסברתי שאני פה עם שלושה ילדים ושכרגע היא טיפלה בשתי נשים אחרות עם תינוקות. תשובתה '3 ילדים, 10 ילדים. זה לא מעניין אותי. תלכי לסוף התור'. הלכתי. בדרך אמרתי לנשים עם עגלות שנעמדו מאחוריי כי אין תור מקוצר. הן התחילו להתפזר, אך אחת ניגשה לאתי ומיד התקבלה. האחרות, למותר לציין, כולן ישראליות צחורות, נעמדו בתור האמהות שהסתדר מחדש. כולן קיבלו מספר ונכנסו להיכל הקודש. לא האמנתי. הן היו אחריי בתור.

"ניגשתי לדלפק ושאלתי את אתי איך זה ייתכן. תשובתה הייתה 'מה שאת עושה זה לא בסדר עכשיו, תחזרי לסוף התור!'. ביקשתי מהשומר שראה הכול שיפנה אותי למנהל. מסתבר שהמנהל היה במקום וסייע לאנשים שהיו זקוקים לסיוע נוסף, אישה חירשת ואחרים. סיפרתי לו בדיוק מה שקרה. וכי אני מרגישה כי

הופליתי בגלל צבע העור שלי. סיפרתי לו שהתינוקת זקוקה להחלפה שהקטנה מבקשת לשרותים ושכל שאני מבקשת הוא שיתנו לי יחס שווה לכל האמהות האחרות שמגיעות למשרד,לא יותר. אך גם לא פחות. הוא אמר לי שאם אני מתלוננת על אפליה אז ש'אעוף לו מהפנים'. כל זה קרה לפני עשרות אנשים. התאמצתי. באמת שהתאמצתי אבל הזלתי דמעה ועוד אחת ואולי עוד כמה בחשאי. הבן שלי, בן חמש, ניחם אותי התעצב וביקש לעזוב. לא עזבתי, המתנתי בתור עוד שעתיים. יש לי דרכון. גם לילדיי. אינני יכולה לחכות ליום שבו אעזוב את המדינה. כי כשנעצרתי ברחוב, כי החזקתי בארנק רק רישיון נהיגה ולא תעודת זהות חשבתי שזה חד-פעמי. וכששואלים אותי בסופר כל דקה איפה מחזיקים את הסוכר כי אישה שחורה בסופר חייבת לעבוד שם אז אפשר אולי להבין. אבל במשרד הפנים. המנהל. חברים תפיצו בבקשה אולי זה יגיע למישהו שאכפת לו".