איזה אח: מושיק עפיה יוצא מן הכלל

האחד הנחמד

סוד קטן: רוב האומנים הם אנשים בלתי נסבלים. כנראה שהפרסום, התנודות בקריירה, המבחן היומיומי על אהבת הקהל, העמידה תחת צל הביקורת והערצה שהם סופגים - כל אלו שיבשו את יכולותיהם הנפשיות. תאמינו לי שלא הייתם רוצים להיות חברים שלהם. ועל כל כלל יש יוצא מן הכלל - מושיק עפיה הוא האחד הזה.

מושיק עפיה. אחלה גבר(צילום: יניר סלע)

עפיה יהיה הראשון להודות שההצלחה עלתה לו לראש ושהנפילה, לזכותו הרבה, היא שהחזירה אותו לפרופורציות. עפיה היה מספיק חכם כדי ללמוד ממנה. מה שאנחנו רואים על מסך של האח זה זמר מעולה ואחלה גבר שהרוויח ביושר את הקאמבק שהוא חווה בימים אלה.

הבאזז ברחוב הוא שעפיה הוא הזוכה הגדול של האח הגדול. לפני הכניסה לבית שאלתי אותו אם הוא הקליט שיר ליום שאחרי היציאה. הוא ענה שלא. לדבריו, אחרי 20 שנות קריירה הוא כבר לא נמדד בשיר זה או אחר ויש לו מספיק להיטים ושירים נהדרים שעדיין לא קיבלו את הביטוי הראוי להם. כעת הוא מקווה שיזכרו כי מאחורי הסיפורים והרכילות יש זמר שעבד קשה מאוד ולבדו כדי להצליח.

הזמן לא עושה את שלו

ובמעבר חד: האזנה ל"סימני הזמן", שיר הנושא של אלבומו החדש של משה פרץ, מעלה את השאלה הבאה: באיזה עולם הוא חי? מדובר בטקסט כל כך שוביניסטי שנדמה כפיץ' שדון דרייפר חילטר למגירה כשיצר את הפרסומת לקוקה קולה אי שם בתחילת שנות ה-70, כשעולם המושגים הזה עוד היה רלוונטי. האישה, לפי השיר של פרץ, היא גיישה. מבשלת, מגהצת ואפילו פותחת לגבר שלה את הדלת בעוד הוא יושב על הספה, צופה בכדורגל ומעשן סיגריה.

את השיר פרץ מקדיש להורים שלו והוא כנראה מנסה למכור את הדינמיקה הזוגית הזו כאידיליה. אז פרץ היקר, בוא, אל תנסה למכור אשליות. אישה שהיא שפחה במשך 30 שנה לא מתלטפת עם בעלה בלילה אלא מתמרמרת על הנעורים שאבדו (או נותנת לו בוקס).

משה פרץ. הדון דרייפר של המזרחית(צילום: עידו ארז)

הדבר העצוב הוא שפרץ בחר בשיר הדביק והסכרני בעל הטקסט הנורא הזה להיות שיר הנושא לאלבום שלו. הדבר מלמד שגם הפעם פרץ ממשיך להוות פרסומת לדבש יד מרדכי ולא מנסה אפילו להתיימר להביא אמירה איכותית יותר. יודעים מה, אולי אחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, הכתרים שהכתרנו עליו הגיעו שלא ביושר והוא באמת לא יותר מפנים יפות. למזלו, יש לו את האקס פקטור עם החשיפה המשתמעת מכך. מעניין לראות מה יקרה לו ביום שגם זה לא יהיה.

אפקט הוואו לא בבית 

וממשה לפרץ לקובי פרץ, כששני הפרצים השבוע לא פוגעים. אני דווקא מחבב את הקו החדש של קובי בשני הסנגלים האחרונים שלו, בהם הוא חוזר למזרחית הפשוטה. אבל לצערי, אולי קוראים לשיר האחרון מבין השניים "נולד מחדש", אבל אני לא מוצא בו שום דבר חדש או כזה שלא שמענו בעבר.

ראשית, אין קשר בין שם השיר לתוכנו. עם שם שכזה, הייתם מצפים לשיר שידבר על התבוננות עצמית או יהווה שיעור לחיים, אולם בפועל מדובר בעוד שיר בנאלי על אהבה. פרץ, בפעם המיליון, חייב להקפיד יותר על הרמה של הטקסטים שלו. שנית, לפנינו אמנם לחן חביב ושיר שבהחלט יכול לסגור את ההופעות של פרץ, בהן בו ישנה את ה"כמה טוב לי איתך" ל"כמה טוב לי אתכם" ויזכה לתשואות. יחד עם זאת, אין כאן וואו. אם פעם היה מצליח פרץ לייצר אותו - היום חסרונו של אפקט הוואו מורגש היטב בקריירה שלו.

ב-20 באוגוסט ישוב פרץ לאמפי פארק קיסריה אחרי כמה שנים של היעדרות - מהלך מפתיע ושרבים יגידו שגם מסוכן. יהיה מעניין לראות.

צוחק מי שצוחק אחרון

סיפור אמיתי: שבוע שעבר נתקלתי ביואב יצחק בחנות של קסטרו עודפים. כן, הכי קלאסה אבל תראו לי אדם אחר במעמדו שקונה שם. אז כל הכבוד לו כי זהו האדם. סיפרתי לו שאני אוהב את הדיסק החדש שלו, "לוחש בלילותיך", ושהוא חייב להוציא את השיר "ואת מחכה לו" כסינגל. יצחק סיפר לי שלדעתו מדובר באלבום הכי טוב בקריירה שלו ושהקהל בהופעות כבר מגיב נהדר לשירים. "את מחכה לו", הוא הוסיף, הוא שיר אהוב עליו במיוחד ועל כן הוא יקשיב לעצתי ומיד יוציא אותו כסינגל.

בזמן כתיבת שורות אלו גיליתי שהשיר כבר יצא כסינגל לפני כשנה אבל אף אחד, כולל יצחק, לא זכר זאת. הוא זכה להתעלמות מופגנת מהרדיו. סיפרתי את זה לשרון שרעבי, מנהלו, ושנינו צחקנו. כעת השיר המצוין הזה יוצא מחדש. הלחן שלו מזכיר לי את "צלצולי פעמונים". הטקסט המצוין שכתב יוסי גיספן הוא סיפור אמיתי ומרגש על אלמנה שבעלה נפטר מסרטן. אני מקווה שכעת, בפעם השניה, השיר הנהדר הזה יקבל צ'אנס אמיתי ובעיקר את הבמה וההכרה לה הוא ראוי.