"העיתונאים הפכו למטרה". ראיון עם חברתו הקרובה של דניאל פרל
אסרה נומני, שגדלה בהודו למשפחה מוסלמית והיתה חברתו הקרובה של העיתונאי היהודי-אמריקני שנרצח בפקיסטן, לא תשכח את פגישתה האחרונה עמו. בראיון בלעדי לרגל ביקורה בישראל היא מספרת: "ידענו שיש עיתונאים הרוגים בלבנון וסוריה, אבל אנחנו לכאורה היינו חסינים מזה"
ב-23 בינואר 2002 יצא העיתונאי היהודי, דניאל פרל, מביתה של העיתונאית וידידתו הקרובה, אסרה נומי בקראצ'י שבפקיסטן, ולא שב. נומי (Asra Nomani), לשעבר כתבת הוול סטריט ג'ורנל במשך 15 שנים, שגם דיווחה בין היתר מפקיסטן לאחר נפילת התאומים, נחתה הבוקר בישראל, לקראת הכנס הבינלאומי "חופש העיתונות: מחויבויות ישנות, אתגרים חדשים", שייפתח במועדון העיתונאים ירושלים במשכנות שאננים ויימשך שלושה ימים.
לכתבות נוספות בערוץ כלכלה :
- סקר: רק 11% רוצים שהילד יהיה עיתונאי
- "לא היה בישראל כתב טלוויזיה זר כה אהוב"
- כך נראית קריירה של פעלולן ישראלי בהוליווד
לכנס הגיעו מרחבי העולם עורכים ראשיים, שופטים בכירים, עיתונאים שנפלו בשבי ופעילים למען חופש העיתונות הסובלים מרדיפות.
הזיכרונות שלא עוזבים
"כרבים מחברינו, כולנו השתקענו בפקיסטן לצורך סיקור מה שכונה אז 'מלחמתה של אמריקה בטרור'", מספרת אסרה נומני ל-ynet, "דניאל ואשתו מריאן התגוררו באיסלאמבאד ואני בקראצ'י. הוא בא לבקר אותי ב–29 בדצמבר 2001, ותכנן לחזור לביתו. אני הייתי אז בחופשה מה'ג'ורנל' לצורך כתיבת ספר, ודני, ראש סניף מזרח אסיה של העיתון, ואשתו מריאן, קפצו אלי לכמה ימים כדי שדני יוכל לערוך ראיון לכתבה על ריצ'רד ריד, האנגלי שהטמין חומר נפץ בנעלו בניסיון לפוצץ מטוס של אמריקן איירליינס שטס מפריז למיאמי", נזכרת נומני בפגישתם האחרונה.
"מריאן כבר הייתה בחודש החמישי להריונה, ויום לפני החטיפה קיבלתי ממנו הודעת טקסט: "זה בן!!!". אני זוכרת את מריאן ואני עומדות מחוץ לביתי. ראינו את דניאל נכנס למונית, ביקשתי מהנהג שידאג לו והוא נכנס למונית. 'אז להתראות חבר', היו שלוש המילים האחרונות שאמרתי לדני".
מי האמין שאנשי מליציה פקיסטנים יחטפו אותו
"התמונות שלו יושב בטרנינג פסים, כבול, לא יעזבו אותי לעולם. ראשו היה מורכן תחת קנה של רובה, ללא משקפיו, עם זיפי זקן של כמה ימים, והוא מצהיר על מורשתו היהודית ומבקר את הברית בין ארה"ב וישראל, כפי שהכתיבו לו. הוא שכב על גבו כשיד שאוחזת בסכין ארוכה משספת את גרונו, והרוצח הניף את ראשו בשערו במשך עשר שניות תמימות".
נומני גדלה בהודו למשפחה מוסלמית, והלכה בניגוד לקודים התרבותיים של המקום. "ההורים שלי חשבו שאהיה מדענית או רופאה, ככה נהוג בהודו לחשוב על הילדים שלך, אבל מגיל צעיר ידעתי לכתוב ורציתי להיות עיתונאית. אמא שלי תמיד תמכה בכתיבה שלי כשאמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אשה מוסלמית בהודו לא עוזבת את הבית ומסתובבת בעולם. זה מנוגד לערכים ולחברה שלנו. אבל הוריי תמכו בי תמיד, וגם כשהתחתנתי בגיל צעיר עם מוסלמי-פקיסטני - והם ראו כמה אני סובלת - הם אישרו לי להתגרש לאחר שלושה חודשי נישואין. אבי אמר לי שהוא בא להציל. לא את הנישואין, אלא אותי. התגרשתי, הגעתי לארצות הברית והתחלתי לעבוד ב'וול סטריט ג'ורנל'. שם פגשתי את דניאל".
ספרי על היחסים ביניכם
"הכרנו באביב 1993, כשדניאל הועבר מאטלנטה לסניף וושינגטון של 'ג'ורנל'. הוא היה אוויר נקי עבורי. הגעתי כצעירה מוסלמית מהגרת, שעושה מה שהיא צריכה לעשות. דניאל לימד אותי לעשות מה שאני רוצה לעשות, להבין שמותר לי להנות מהחיים. הבנתי שזה לא חטא לרקוד, לבלות, להתלבש יפה, לאכול קוויאר - שזה מותר לי. שנינו נולדנו בשנות
ה–60, להורים שהיו מדענים ומהגרים. ביחד עם קולגה נוספת שלנו באותה תקופה, ג'יל אברמסון, לימים העורכת הראשית של 'ניו יורק טיימס', הפכנו חבורה.
"הייתי בת 28 כשדניאל עזר לי לערוך את המסיבה הראשונה שלי, וקרא לה 'נשף סיום בליל קיץ'. בימי שני היינו הולכים לשיעורי סלסה בפלאנט פרד, בר שכונתי. בשבתות שיחקנו כדורעף ליד אנדרטת לינקולן. עם דניאל הלכתי לקונצרט הראשון שראיתי בחיי, וטעמתי קוויאר בפעם הראשונה בחיי. זו הייתה עדיין תקופת ה-Old School של העיתונות. הכוח היה בליצור קשרים ולפגוש אנשים. תקופה של ריפורטרים.
"היום אני במחשב, בטלפון, בצ'טים, בודקת אם האדם באמת קיים, ומתגעגעת לתקופה ההיא. עבדנו מאוד קשה, התלוננו על העורכים שלנו, אבל דניאל ידע גם לשים בצד את העבודה ולהנות מהחיים - והוא לקח אותי למקום הזה. הוא היה איש מיוחד. אנשים בטחו בו וסיפרו לו דברים, זה היה כישרון שלו וגם חלק מהכריזמה שלו. היה לו קסם. הסטייל שלו היה חלק מהאישיות שלו. נשארנו חברים גם אחרי שסיימנו לעבוד יחד 9 שנים".
נומני מספרת שגם בחיי הזוגיות הם שיתפו אחד את השנייה. "ב–1996 עבר דני לסניף הלונדוני של 'ג'ורנל', ומשם הוא כתב לי וסיפר שייתכן שפגש את האחת, צרפתייה, כתבת רדיו בשם מריאן ואן ניינהוף. כשהם התחתנו בטירה בדרום צרפת, עזרתי להם לערוך את הפיקניק שלאחר החתונה. דני היה נחוש למצוא לי שידוך הולם, גם אחרי שעבר ליבשת אחרת. 'אני יודע שיש מלחמה וכל זה', הוא כתב לי אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, 'אבל את עדיין רוצה שאחפש לך בעל?'.
"בזמן שפרל ואשתו ביקרו בביתה, חיה נומי עם גבר אחר. לאחר החטיפה הוא עזב אותה, מחשש שירעו לו בגלל הקשר ביניהם. אלא שאז גילתה נומני שגם היא בהיריון מאותו הגבר. "ילדתי את בני בלי נישואין, 9 חודשים בדיוק לאחר הרצח של דניאל. קראתי לו שיבלי בגלל כפר שיבלי בישראל וגם דניאל, Daneel. אין הרבה שמות כאלו בתרבות המוסלמית".
ואיך את העובדה הזאת קיבלו הורייך?
"הם תמכו בי ללא עוררין, אמרו לי לשמור את ההיריון, ואמי הסבירה שאלוהים רחמן וסולח, ויסלח לי על ההחלטה ללדת ללא נישואין".
להסתכל לרוצח בעיניים
נומי ובנה כבר ביקרו בישראל, והפעם היא מגיעה לבדה לכנס. היא תישאר בישראל כשבועיים, בין היתר כדי לחגוג פה את יום הולדה ה-50. "בביקור הקודם שלי בישראל התפללתי בכותל", היא מספרת. "שמתי פתק עם מילה אחת בלבד, שמבטאת עבורה עולם שלם: "SUKOON". מילה שאומרת: "שלוות נפש". מאז שאני ילדה קטנה אני מתפללת לקבל שלווה. אני מקווה שאכן אמצא אותה ביום מן הימים".
את בקשר עם משפחתו של דניאל?
"עם מריאן, שמתגוררת באירופה, כמעט ואין לי קשר. עם ההורים ועם אחותו של דניאל, שלומדת פסיכולוגיה וכותבת עבודה על טראומות, אני בקשר רציף. כולנו רוצים למצוא את ה'סקון' שלנו בחיים. פעם התפקיד של דניאל היה למצוא לי בעל, עכשיו אמרתי לאבא שלו שיהיה השדכן וימצא לי בחור יהודי טוב", היא צוחקת בעצב. "אמא שלי תמיד אומרת, שדניאל הציל את חיי. להגיע לישראל היה חלק מההתמודדות ומהזיכרון. יש לדניאל סבא חרדי בבני ברק. בביקור הנוכחי אלך לבקר אותו".
לאחר החטיפה הייתה נומני מעורבת באופן פעיל בחקירה כדי לאתר את פרל, ולאחר הרצח הייתה מעורבת בחקירה באיתור הרוצחים. ב-2006 ייסדה את ארגון "מוסלמים לשלום", ו-13 שנה לאחר הירצחו של פרל נסעה נומני לקובה, כדי לחזות בהעמדתו לדין של חאליד שייח מוחמד, שכינה את עצמו המוח שמאחורי פיגועי 11 בספטמבר והתפאר בהריגתו של דני.
"עד אז הצלחתי שלא להתחבר לכאב רגשית. הדחקתי גם את הכאב הנורא, כשקראתי שכתבו שאני הבאתי את החטיפה. כשראיתי את הרוצח, בפעם הראשונה בכיתי בלי הפסקה. כל מה שרציתי היה לחשוף את האמת, ואני ממשיכה לעשות כל מה שאני יכולה, כדי שיזכרו אותו", היא מספרת.
בכנס אמורים לדון באיומים מרכזיים על חופש העיתונות - על ממשלות שמצרות את צעדי העיתונאים, ועל האיום הפיזי על חיי עיתונאים. ישנם מקומות בהם ניתנת חסינות לפוגעים בעיתונאי, ומדי שנה נרצחים עשרות עיתונאים. אפשר לשנות את המציאות הזאת?
"העולם השתנה בשביל העיתונאים מאז הירצחו של דניאל. עד אז לא חשבנו כמה אנחנו מהווים מטרה. ידענו שיש עיתונאים הרוגים בלבנון וסוריה וחטיפות, אבל אנחנו לכאורה היינו חסינים מזה. כל כך הרבה עיתונאים עד היום אומרים, 'יכולנו להיות דניאל פרל'.
"כל פעם שאני שומעת על עיתונאי שנפגע, זה שובר את ליבי. כולנו, כל אחד בדרך שלו, מנסים לעשות שלום בעולם הנורא הזה. יש אנשים שנותנים את חייהם למטרה מסוימת. אנחנו צריכים להילחם על החירות ולהישאר בחיים כעיתונאים, הורים וילדים להורים שלנו. אני מקווה שנמצא איך".
מה תעשי אם שיבלי יגיד לך שהוא רוצה להיות עיתונאי?
"שיבלי הוא ילד סקרן ומתעניין במדעים וטכנולוגיה אבל גם יודע לתקשר ולכתוב מצוין. בוודאי שאהיה מאושרת ורגועה יותר אם הוא יהיה איש עסקים. אבל בסוף ההחלטה תהיה שלו".
לפנייה לכתב/ת 
