אני מתגעגעת: זה סימן שאני מאגמה?
היא לא כתבה מיד אחרי המסע, אלא לקחה את הזמן ובסוף זה הגיע. ליאת קארש נתנה לאדרנלין לשקוע ואז התיישבה לתאר את החוויה, את התובנות ואת הטוב שפגשה במסע לקוסטה ריקה - רק כדי לגלות כי היא מצאה שם את עצמה מחדש
צריך לעמוד מספיק רחוק כדי לראות את התמונה כולה. אם הייתי מתיישבת לכתוב על המסע ביום שחזרתי ממנו, או אפילו חודש אחרי, סביר להניח שמה שהיה נכתב היה מלא אמוציות, יצרים ואדרנלין מתוך נאמנות לעצמי וגם קצת מתוך ניסיון, החלטתי שאכתוב על החוויה רק לאחר שיחלוף מספיק זמן.
רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן
ברור לי ש"מספיק" הוא מושג יחסי, אבל ידעתי שבמקרה שלי אני צריכה לתת לחוויה לשקוע, להיטמע, להתרחק ממנה מספיק על מנת לקלוט את כולה. היום, שלושה חודשים אחרי, החלטתי לכתוב את מה שהלב מכתיב לי, מילה במילה.
ההחלטה לצאת למסע, כמו הרבה החלטות בחיי , לוותה באינסוף מחשבות. לא הייתה זו קביעה של רגע, אך מרגע שהגעתי להחלטה, זרמתי איתה. הגעתי מלאת חששות, בעיקר מההבט האנושי: שהרי סביבה יכולה לבנות אך בקלות גם להרוס וכל כך רציתי שזה יצליח. פגשתי במסע קבוצה מדהימה של נשים: חמות, רגישות, אכפתיות, מצחיקות ומלאות אהבה.
פגשתי את הצוות שדאג שיהיה לנו טוב והשתדל בכל דרך לרגש, להפתיע, להשקיע. פגשתי צלמות מופלאות ששילבו מקצועיות עם אנושיות. פגשתי ריחות חדשים וטעמים חדשים וכמובן שפגשתי גם נופים מופלאים.
אבל היום ברור לי מה שלא היה לי ברור כשיצאתי למסע: היום אני מבינה שהקסם האמיתי שאפף את המסע כולו איננו כלל היעד! הקסם האמיתי לא נמצא אי שם ברחבי קוסטה ריקה, פורטוגל, סרביה או כל מקום אליו מגיע המסע. הקסם האמיתי טמון בחיבור הבלתי אפשרי לכאורה של קבוצת נשים מגוונת ושונה, חיבור שהתגלה כקסם אחד גדול.
שלא תחשבו לרגע שזו תובנה פשוטה עבורי ושלא תטעו ביופייה של קוסטה ריקה... אך כזכור אני כותבת את מה שהלב מכתיב לי. ביום יום לא תמיד אנחנו נותנות הזדמנות לאנשים ולסיטואציות, אנחנו מעדיפות לבחור במוכר, בדומה ובנוח. המסע הזה, בשל אופיו המיוחד, גרם לי לתת הזדמנות לנשים ולמצבים שסביר שביום יום לא הייתי פוגשת כלל ולגלות בהן ודרכן אפיקים מרהיבים וקסומים. אינני בקשר רציף עם כולן, ידעתי שכך יהיה, חזרנו כל אחת לחייה, עיסוקייה וענייניה אך ללא כל ספק שמורה להן פינה חמה בליבי.
פינה שמחסירה פעימה בכל פעם שאני שומעת שיר ששרנו יחד, פינה שגורמת לי לחייך ואפילו לצחוק בקול כשאני נזכרת ברגעים שחווינו... פינה של געגוע.
אין ספק שההנאה היא השחקן הראשי במסע, אך בל נשכח שסרט טוב זקוק גם לשחקן משנה טוב ובמקרה שלי היו אלה התובנות. הנשים הללו שפגשתי במסע ושמעולם לא פגשתי קודם, לימדו אותי בלי להתכוון, שיעור מרתק על עצמי ומסתבר שבזכות העובדה שחיפשתי את הטוב גם מצאתי.... המון טוב. זה סימן שאני מאגמה???
רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן
לפנייה לכתב/ת 
