לימודי הקולנוע נגמרו, ועכשיו מה?
אחרי שאורן גרנר, רותם קפלינסקי, דותן מורנו, טל גרינברג, לירון רווח, עמרי לרון, וגן דה לנגה סיימו את לימודי הקולנוע, הם יצאו לעולם כבמאים עצמאים. חלום הפיצ'ר עדיין רחוק, אבל את הצעדים הראשונים הם עשו עם סרטים קצרים שיוקרנו בפסטיבל הסטודנטים של תל אביב. אלו הסיפורים מאחוריהם
אתה אוהב סרטים, וחולם לביים כאלה שתהייה גדול. ואכן, הלכת ללמוד קולנוע. עכשיו, הלימודים נגמרו, והשלמת את סרט הגמר שלך. גאווה גדולה, ואיתה השאלה הבלתי נמנעת: עכשיו, מה עושים עם זה בעצם? לרגל פתיחת פסטיבל הסטודנטים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ביום א', מספרים במאים צעירים על הצעד הראשון שלהם ביציאה מהקמפוס. החלום על פיצ'ר נראה רחוק, אבל מי שמתעקש להגשים אותו כנגד כל הסיכויים - יכול להתחיל עם סרט קצר וצנוע יותר. זה מה שאורן גרנר, רותם קפלינסקי, דותן מורנו, טל גרינברג, לירון רווח, עמרי לרון, וגן דה לנגה עשו, שיצירות הביכורים שלהן ישתתפו בתחרות הסרט העצמאי הקצר בפסטיבל.
אורן גרנר על "טסט"
לאחר סיום לימודי הקולנוע עם סרט הגמר, ביימתי את הסרט הנסיוני הקצר "טסט". בסרט זה היה חשוב לי להמשיך ולחקור את התפר שבין קולנוע עלילתי ותיעודי. יש משהו מאוד מרגש בעשייה של סרט נסיוני, אשר כשמו כן הוא - סרט שמנסים בו דברים. כך למשל היה לי תהליך מאוד מעניין עם הצלם של הסרט עדי מוזס, שבמהלכו אילתרנו ושכתבנו את התסריט תוך כדי עבודה. זה היה מאוד משחרר לעבוד בצורה הזו.
המעבר לחיים שלאחר הלימודים לא פשוט, ובמיוחד המפגש עם כל מיני מילים גדולות כמו "פיצ'ר ראשון" שמרחפות מעל הראש, ואורך הנשימה הדרוש לכך. ולכן אני מאוד מאמין בהמשך עשייה שכוללת פרויקטים קטנים יותר ודלי תקציב לאורך הדרך שמאפשרים להמשיך ליצור ולחקור את השפה הקולנועית.
אורן גרנר, בית הספר לאמנות מנשר. זוכה בתחרות פסטיבל הסטודנטים אשתקד עם סרטו "גרינלנד" שהוקרן גם בפסטיבל סאנדנס השנה.
רותם קפלניסקי על "הקו של הגרייס"
לימודי הקולנוע שלי בסם שפיגל הסתיימו בדרך לא כל כך טובה. אפשר לומר שמעדתי בקו הסיום ולא הצלחתי לסיים את סרט הגמר. כבר הופיעו בחלומי שבע פרות רזות ובצורת אמנותית. אלא שאז המפיק אייל שיראי ואשתו טינקר הזמינו אותנו למדבר לכתוב ולהפיק בעזרתם סרט מדברי. מהניסיונות הקודמים שהיו לי כבמאי, החוויה בסט עצמו זכורה כחוויה קשה. כולם מחכים למוצא פיך, כולם עייפים, לחוצים ותמיד מלאכת הבימוי מלווה באיזה תחושת אשם על כך שהרעיונות אינם באמת שווים את המאמץ.
בסט הזה הרגשתי אחרת. הרגשתי שאני לא הייתי העניין, אני לא הסיבה ולא התוצאה - שיש סרט לעשות, והוא כבר לא תלוי בי. הוא נמצא בידיים של אנשים מוכשרים ביותר, הוא נובע מתוך הלוקיישנים, והוא קורה כבר באינרציה שגדולה ממני. כשמשלמים לצוות והוא מבצע את מלאכתו מתוך בחירה מקצועית ואמנותית, זו חוויה אחרת לגמרי מסרטי בית הספר שנעשים על ידי חברים מכורח ההתחייבות החברתית. בעקבותיה החוויה הזו התחדש בי הרצון לעשות סרטים.
רותם קפלינסקי, בוגר בית הספר סם שפיגל בירושלים.
דותן מורנו על "שוק"
חמש שנים אחרי שסיימתי את בצלאל, קיבלתי הזדמנות ליצור סרט אנימציה עצמאי דווקא במונטריאול, קנדה. בעזרת מענק ממשלתי יכולתי לקבור את עצמי בבית ולצייר 12-14 שעות ביום, במשך כמה חודשים.
קטע מתוך "שוק"
המעבר מבית הספר לקולנוע עצמאי לא היה מובן מאליו. לקחו לי שנתיים "להתאושש" מהלימודים שבמהלכן לא יצרתי כלום. עם הזמן הבנתי שאני לא רוצה לעבוד בתעשיית האנימציה אלא להפיק סרטים בעצמי, עד כמה שקשה לשרוד בעולם הזה.
דותן מורנו. בית הספר בצלאל שבירושלים.
עומרי לרון על "כלולות"
הסרט נולד בדיוק לפני שנה בפסטיבל סרטי סטודנטים. ראיתי את ההתרגשות בעיניים של כל הבמאים הצעירים שמשיקים את הסרטים שלהם, ורציתי גם. את התואר שלי עשיתי במגמת תסריטאות, כך שבקושי התנסיתי בבימוי ורוב מה שכתבתי נשאר כקובץ word במחשב. אז אחרי כמה מקבצים של סרטים קצרים, יצאתי מהסינמטק, התיישבתי בבית קפה, הוצאתי את הלפטופ ופתחתי קובץ חדש תחת השם "מצלמים בקיץ".
החלטתי לכתוב תסריט שתוך חודש אני הולך לצלם אותו - בלי ועדות, בלי תקציב, עם מינימום ציוד, אבל עם חבורה של אנשים יקרים מפז שלמדו איתי בתואר. אחר כך הגיעו השחקניות המדהימות, ובין כל האזעקות ואווירת המלחמה שהיתה קיץ, הצלחנו לצלם מסיבת רווקות בלתי נשכחת.
טל גרינברג על "קפנוקה"
הלימודים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב היו בשבילי כמו חממה, הן מבחינת התשוקה לקולנוע שזורמת במסדרונות הפקולטה, והן מבחינת התמיכה שקיבלתי מהחוג בכל סרט שעשיתי. ואז מצאתי את עצמי יוצאת אל העולם הגדול, מלאה בחלומות ורעיונות, אבל מה? בלי מסגרת. בלי דד ליינים. בלי מישהו שיכריח אותי עכשיו לשבת ולכתוב. מצד שני זה גם נתן איזשהו חופש מחשבתי להבין איזה סרטים אני רוצה לעשות.
בעודי מתמודדת עם כתיבת תסריט לסרט ארוך הרגשתי את הגעגוע לעשייה, לליהוק, לדפיקות לב לפני שאת מדברת
עם שחקן או שחקנית שאת ממש רוצה לסרט ולתחושת הסיפוק העייפה שבסוף כל יום צילום. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בנוסף לכתיבה (והפרנסה מעבודות שונות ומשונות), וככה הגעתי לקול קורא של קרן גשר ובית אבי חי לסרטים בנושא שנת שמיטה. הבנתי שזו הזדמנות אמיתית לעשות משהו קצת אחר, גם מבחינת הנושא, אבל בעיקר מבחינת העשייה שלי: עכשיו זו אני מול העולם, בלי מסגרת שתחזיק לי את היד או גב שיתמוך.
כשעושים סרטים, בעיקר בארץ אני חושבת שזקוקים לשלושה דברים עיקריים: אהבה, נחישות ומזל. לשמחתי הסרט הזה זכה לשלושתם, ובתחילת חודש ינואר, מצוידת בשחקנים מופלאים ואנשי צוות סופר מוכשרים, יצאתי להרפתקה הזו. נהניתי מכל רגע, ולא יכולה לחכות כבר לסרט הבא.
טל גרינברג, אוניברסיטת תל אביב
לירון רווח על "אין ארוחות חינם"
אחרי שצברתי ניסיון כמפיקה בפועל בסרטים סטודנטים ודלי תקציב, החלטתי לקחת שנת הכשרה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אחריה החלטתי לקפוץ למים, ובמקום להשקיע כסף בשכר לימוד, להשקיע אותו בפיתוח סיפור שבער בי לתסריט ומשם לביים אותו לסרט קצר.
עברתי שלושה תסריטאים עד שהגעתי לשחר פוקס, שהתחבר גם לסיפור וגם למסר שרציתי להעביר בתסריט. אחרי כחצי שנה של עבודה משותפת הגענו לטיוטה שמבחינתי היתה הנכונה לצאת איתה לצילומים. גייסתי מפיק בפועל, ארט דירקטור, מלהקת וקאסט של שחקנים מוכשרים, והתנפלנו על הפרויקט. לצילומים עצמם הגעתי בהריון מתקדם ובהפרש של שבוע ילדתי שני ילדים - את הסרט הראשון שלי, ואת בתי הקטנה עדן.
לירון רווח, אוניברסיטת תל אביב
גן דה לנגה על "בור המים"
בתום הלימודים ניתנה לי ההזדמנות להיות חלק מפרויקט מיוחד "קצר בערבה" ביוזמתו ובהפקתו של אייל שיראי. מבחינתי זו היתה מתנה ענקית וכלל לא מובנת מעליה לכתוב ולביים סרט קצר מיד אחרי הלימודים. היתה זו תחושה נהדרת שהעשייה יכולה להמשיך גם מעבר לכותלי בית הספר, וללא שנות המתנה לקרנות - לרגע לדחות את נפילת המתח שאחרי חמש שנות לימוד, ולדחות בעוד קצת את האבדון המסוים שבלחפש את הדרך בעולם ללא מסגרת.
גן דה לנגה, בית הספר סם שפיגל בירושלים. סרט הגמר שלה "בבגה" הוקרן במסגרת סינפונדסיון בפסטיבל קאן אשתקד.
