לא שחור לא לבן - רק בנאדם

• "תזכרי רק לעבוד קשה, את צריכה כנראה לעבוד יותר קשה מכולם, תלמדי ותעבדי קשה רק ככה תוכלי להצליח". זהו המשפט שמלווה אותי מאז שאני קטנה. ההבנה שבחברה הנוכחית אני, השחורה, צריכה להתאמץ יותר, צריכה להוכיח יותר, כי אחרת לא אצליח.
  

בילדותי לא כל כך הבנתי את המשפט, ובנעורים ברחתי ממנו. לא רציתי להיות שייכת לקושי הזה, לבעיית הזהות המורכבת, לא רציתי לדעת שאני שחורה, שאני ישראלית? שאני יהודיה? כן, זה בסימן שאלה כי זו החוויה שלי.

גדלתי על סיפורי גבורה של סבא רבא שלי, על כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ועל "יציאת מצרים" של יהודי אתיופיה. בבית בעיקר ניסו לחזק שאנחנו בצבע הנכון, או שאין דבר כזה צבע נכון. אבל בחוץ גיליתי שאני לא בצבע הנכון, ושנרטיב הגבורה שאבא סיפר לי הוא קשקוש אחד גדול.

"אתה מתגעגע הביתה, לא ברור איזה בית"

בחוץ שמעתי כיצד הביאו אותנו ארצה, איזה חסד עשו איתנו, כיצד הצבא, המוסד והמדינה כולה התגייסו להביא את אחיהם לארץ. ואני מבולבלת. הרי אבא סיפר לי שהם הלכו שעות ברגל, שהייתה אקטיביות מצידם לקראת העלייה, שלפני העליה החוקית לישראל היו גם עליות בלתי חוקיות של יהודים מאתיופיה,

שהסתכנו וחזרו אח"כ לכפרים כדי ללמד ולהכין את כולם לעליה לארץ הקודש.

אבל בחוץ מדברים עלינו כאילו לא היינו שותפים לעליה, הכל עשו עבורנו. הסיפור הזה מוחק אותנו כשהוא מראה שלא היתה אקטיביות מצדנו מלכתחילה, ולנו לא נותר אלא לאמץ את המקום הפאסיבי, כיאה למדינה קורבנית וגזענית.

עם הבלבול הזה גדלתי. לא רק אני, צעירים רבים גדלו עם התודעה הזו. פתאום אחרי הצבא אתה מבין, זורק את השם הישראלי שהגננת נתנה לך וחוזר לשם המקורי, שאמא ואבא העניקו לך, מתחיל להתגאות בשפה, ואתה מתגעגע הביתה, לא ברור איזה בית.

השכונה שכולם בה נראים כמוך? כולנו שונים אך אנו זוכים לאותו היחס, אותה קללה ואותה ברכה. אני סטודנטית ועובדת בעבודה טובה, מעולם לא היו לי תיקים פלילים והאחים שלי הם לתפארת, ובכל זאת, תמיד יגידו שאני אתיופית וממשיכים להתייחס אלי כעולה. 

"כל חיי הם כאן, אז למה לעזאזל אני עדיין עולה"

אני בת 24, כל חיי הם כאן, אז למה לעזאזל אני עדיין עולה? רובנו נולדנו בארץ אבל מתייחסים אלינו כל הזמן כעולים. למה מתפעלים מהעברית הרהוטה שלי? למה במכללה בה אני לומדת יש קבוצה רק ליוצאי העדה האתיופית, ועוד לפני שפתחתי את הפה שולחים אותי למי שאחראית על התוכנית (אם תהיתם, היא לא אתיופית, אבל יש לה מלווה אתיופי, למקרה שיהיה לה קשה לבטא את השם של מישהו שבחר לשמור את השם שלו).  

"אבל בחוץ מדברים עלינו כאילו לא היינו שותפים לעליה, הכל עשו עבורנו"

כחלק מהעבודה שלי בניידות הלילה של עמותת עלם, אני פוגשת המון נערים ונערות במרחבים בהם אנו פועלים, מקשיבים להם ומנסים לסייע להם. המפגש שלי במרחבים בהם יש רוב של בני נוער מהקהילה האתיופית עורר בי תחילה כעס ורצון להתרחק, "זה לא שלי" חשבתי לעצמי.

"תסתכלי על השכונה, אין כאן תמונה של הצלחה"

המפגש איתם ליווה אותי ולאט לאט תפס חלק משמעותי בלבטים בהם התחבטתי. הרגשתי שהם לא מאמינים לאף אחד, הבנתי כמה פער יש בין המשפט שאבא שלי אמר לי לגבי הצלחה, לבין המצב אצל הנערים האלה, שהתחושה שלהם היא "לא משנה כמה אעבוד - לא אצליח, מישהו ידאג שלא אצליח", כששאלתי "מי אחראי להצלחה שלך?" ענה לי אחד הנערים "איזו הצלחה? תסתכלי על השכונה, אין כאן תמונה של הצלחה".

הנערים האלה, שלהם אני חייבת המון בתהליך שאני עוברת, גרמו לי להוציא את השדים החוצה ולהתמודד איתם. בכל מפגש שלי עם קיפוח מסוג כלשהו זכרתי את הנערים וידעתי שעלי לקום ולעשות. הם נתנו לי כוח, הם החזירו אותי הביתה למרות כל הקושי.

ההפגנות האחרונות הן תוצאה ישירה של הזעם ששטף את צעירי הקהילה, שנים של כעס ושל בלבול, לאן אני שייך? כעס על לקיחת הזהות, כעס על ההזנחה וכעס על כך שאומרים עלינו כל הזמן "אבל אתם כל הזמן מבודדים את עצמכם".

ואני שואלת - אנחנו מבודדים את עצמנו? תסבירו לי, איך יש שכונות רק של אתיופים? וכתוצאה מכך גנים בהם יש רק ילדים אתיופים, מה שמוביל אותנו לבתי ספר שבהם יש רק אתיופים, תיכונים של אתיופים, ואז מסיימים את התיכון, ומגיעים לצבא ויש לך המון מוטיבציה להתגייס, אבל מנתבים אותך לגיוס שבו יש רק חיילים אתיופים.

כשאתה מסיים את הצבא אתה מגלה שעלייך להשתלב! ופתאום אתה גם מגלה שבמשטרה, שאמורה להגן, לדאוג ולאכוף את החוק, יש שוטרים שעוברים על החוק. בשכונה שלך השוטרים הם חלק מהנוף, ובקלות אתה מבין שיש לגיטימציה לחטוף מכות מהשוטרים. לאחר מכן יגידו שאתה האלים והנה- יש לך תיק על תקיפת שוטר. אופס, אתה עבריין! במילים יפות, התהליך שהמשטרה עושה נקרא עברניזאציה.

בשכונות בהם יש רוב של הקהילה האתיופית כולם עבריינים. אחרי ההפגנה בתל אביב הבנתי משהו. אני לא בעד אלימות אבל כנראה שנהיינו כל כך קהי חושים, עד כדי כך שצריך לזעזע את כולנו. אני שמחה שהתחלנו לקחת אחריות על החיים שלנו כאן.

מספיק מחקרים נעשו עלינו, מספיק תוכניות נעשו עלינו, ואני אומרת - כולם עלינו, מעולם לא איתנו! ההפגנה נתנה צו חדש, עלינו להיות חלק בשינוי ולא להתבונן מהצד. המאבק הזה הוא של כולנו.

• הכותבת היא חרות פטנה, עובדת "עיר ללא אלימות" בניידת אשדוד של עמותת עלם.
• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם? שלחו ל

   hevra@y-i.co.il וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר ". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.

• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן .