רן דנקר: "אני לא חושב שאני אדם אמיץ"

רן דנקר, מודל 2004: שחקן צעיר בן 20, כוכב "השיר שלנו", מופיע בפסטיגל ובפרסומות, ומנהל זוגיות מתוקשרת עם המאמי הלאומית נינט טייב. יותר איי-ליסט מזה - אין. נראה היה שהוא שועט קדימה, לפני כולם, במסלול הבטוח לצמרת של תעשיית הבידור בישראל.

רן דנקר, עשור וקצת אחרי: טלנובלות? היסטוריה. חפשו אותו בתיאטרון. לקפוץ עם סלב תורנית מהשקה לפרמיירה? מזמן לא. נינט? "אקסית מיתולוגית, וזה תמיד עושה משהו, מכניס אותך למצב צבירה קצת אחר. אבל התבגרנו. היום אנחנו מחייכים זה אל זו ומסתכלים אחורה באהבה. נראה לי שעם זה נישאר".

כאן כדי להישאר. רן דנקר(צילום: איתן טל, סטיילינג: גילי אלגבי)

"לא מעט אנשים שואלים אותי לאן נעלמתי", הוא מספר בראיון ל-ynet, "וזה מאוד מפתיע אותי, אגב. כי לומר 'נעלמת' מעלה קונוטציה קשה. מה זה נעלמת? כאילו, אין אותך יותר? אני מבין למה הם מתכוונים, ובכל זאת - יותר שואלים אותי למה אתה לא עושה מוזיקה, ולמה אתה לא בפריים טיים - אין לי תשובה ספציפית לזה חוץ מזה שאני עושה את מה שאני אוהב".

דנקר כבר בן 31, חזר לישראל אחרי שנתיים בניו יורק כדי לצלם את סדרת הטלוויזיה "תא גורדין". את רוב הבגדים שלו הוא השאיר שם, בדירה של סבתא שלו שבה התגורר. "ראיתי את עצמי חי בניו יורק כמה שנים. הייתי בטוח שאני חוזר לצלם שלושה חודשים וחוזר לניו יורק". אלא שהתוכניות שלו השתבשו - הצילומים התעכבו ודנקר מצא את עצמו עמוק כאן, והחזרה לארץ הדוד סם נראתה כמו תרחיש לא הגיוני. "כשאתה חי בחו"ל יש לך פנטזיה בראש, לא עבדתי שם המון זמן, מצאתי את עצמי מבזבז כסף על אוכל, שתייה, וסדנאות משחק. חשבתי שאני קצת בן 21 כזה בטיול אחרי צבא, ומכיוון שלא עשיתי טיול אחרי צבא זה היה לי בול. הייתי בזון אחר, זה החזיר אותי לקרקע. את הסוכנת שלי ואת אמא שלי, לעומת זאת, זה מאוד שימח שחזרתי לארץ".

דנקר עם מוני מושונוב ומארק איווניר ב"תא גורדין"(צילום: גיל אזרחי)

המלהקים, הבמאים והמפיקים קיבלו את חזרתו של דנקר לישראל בחיבוק גדול, אלא שהוא הדף אותו ורצה לחשוב. הוא הצטרף לקבוצת צעירי תיאטרון הבימה עם אמירה ברורה: "אני רוצה לעשות דברים שמדויקים לי".

אבל זה אומר שיש לך פחות עבודה.

"ברוך ה' יש הצעות. אני לא בפריים טיים כי לא היה שום דבר מעניין שהציעו לי. אם יציעו לי משהו שיאתגר אותי - אעשה בשמחה. אני חושב שנוצר לי אפילו רעב מחודש לטלוויזיה. סיימתי לראות את 'פאודה' וכל כך נהניתי מהמשחק, מהעריכה ומהצילום - וזאת טלוויזיה מעולה בעיניי, אני אשמח מאוד לקחת חלק בפרוייקטים כאלה. אבל שוב - זה צריך להיות משהו שאני מתחבר אליו. לשאלה שלך על עבודה - אני מקווה שלא אמצא את עצמי במקום שבו אדחק לפינה הזאת שאצטרך לעשות ריאליטי. אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי שלא אעשה את זה בשביל הכסף".

חודשיים בריאליטי יכולים לסדר לך לימודי משחק בארצות הברית.

"אני לא רואה את עצמי עושה כרגע ריאליטי משום צורה שהיא כי אני לא מרגיש שזה המקצוע שלי. אני בא לשחק, אני בא ליצור. אם יהיה פורמט מכבד ומעניין אז סבבה. הציעו לי להיות שופט בתוכנית מוזיקלית, אבל אני לא מרגיש שאני יכול להיות - וזה גם לא מעניין אותי. אני מעדיף ליצור מוזיקה. אני מרגיש לא בנוח להיות בעמדה הזאת של להעביר ביקורת על אנשים".

"יש הרבה דברים שאני רוצה לספר על עצמי"

דנקר יעלה בקרוב עם ההצגה "נעצר בחצות" בתיאטרון הבימה, שם הוא מגלם עורך דין צעיר שמעמיד את היטלר - שנתיים לפני מלחמת העולם השנייה - על דוכן העדים, ומעמת אותו עם נתונים. "הלוואי והיה לי רבע מהאומץ שיש לדמות הזאת - ללכת ככה עם הדעות שלו והאמונות שלו".

בהצגה "שבועה" בהבימה

אתה מרגיש שאתה לא אמיץ?

"אני מוצא המון מקומות שאני מתחבר אל הדמות ואני לומד ממנה המון על מה זה בן אדם אמיץ - אני לא חושב שאני אדם אמיץ".

למה?

"אני בן 31. אני מרגיש בן 31. יש איזו תמימות ונאיביות שנעלמות. אני לא מתגעגע אליהן, אני שמח במקום שאני נמצא בו היום - אבל יש משהו שמשתנה, הפוקוס של הדברים משתנה. פעם בתחילת שנות העשרים - אהבתי מאוד לשחק ולעשות מוזיקה, זה לא היה משהו שנגלה אליי פתאום. כשנהייתי מפורסם, זה הדבר הראשון ששאפתי אליו. בגיל עשרים כל הרעש והפרסום שהיה הנורא מהיר וקיצוני, בלבל אותי קצת וגרם לי לפעמים לא לשים את הפוקוס במקום הנכון. חייתי יותר בתחושה של הישרדות - והיום ניקיתי את זה מעצמי. זאת הכאפה הכי גדולה. הייתי קצת הזוי, טיילתי בעולם בתחושה שדברים יסתדרו מעצמם, שאני יכול לעשות מה שבא לי - לנסוע, לחזור, ללכת. אני דוגל בחופש, אבל עדיין עניין האחריות הרבה יותר ברור".

אם לפני 10 שנים הייתי אומר לך שזה המקום שתהיה בו היום, מה היית אומר לי?

"בוא נגיד שלא הייתי אומר לך שהשתגעת. אני די במקום שכיוונתי אליו פלוס מינוס. זה לא נשמע לי מוזר, תמיד פזלתי לתיאטרון וידעתי שאמצא את עצמי על הבמה. גם בתיאטרון וגם במוזיקה משהו עם המפגש של הקהל עושה לי טוב, אי אפשר להסתתר מאחורי כלום. זה מגייס את כל המערכות בגוף כשאתה פוגש את הקהל. אני כבר תקופה די ארוכה כותב מוזיקה, ואני מרגיש שהיום המקום שאני בא אליו הוא אחר כי אני כותב את עצמי, שירים שבאים ממני, שלא כמו בעבר, עם שירים שכתבו לי אחרים. היום אני פחות מובל ויותר ולוקח אחריות".

מה זה אומר?

"אני כותב מוזיקה ושם אני מביע את עצמי הכי טוב והכי בפשטות. הסיכון לא עוצר בעדי. האמנות שאותי מעניינת זו אמנות שמזיזה, אני בא לשים מראה, איזו בעירה - יש לי המון דברים להגיד. הרבה דברים שאני רוצה לספר על עצמי". 

רוצה דרך המוזיקה(צילום: ענת מוסברג)

כמו מה?

"אני מאמין שהמוזיקה תהיה כלי מדהים בשביל זה. יש מצב שאני אגיד דברים במוזיקה ולא אגיד אותם בעל פה. אני יודע שהשאיפה שלי היא שלא מה שאני אעשה - זה יהיה הכי אותנטי שיש".

בשנה האחרונה אמנים שהביעו דעתם בזירה הפוליטית, הפכו לשק החבטות של העם. על דנקר זה לא מקובל. "אני לחלוטין חושב שלמרות שעברו שמונים שנה וזה נראה לנו רחוק, ישנה כאן התנהלות שמזכירה את התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, שבה אנשים שהביעו את דעותיהם נעצרו. גם היום ישנה התלהמות על אנשים שמביעים את דעתם - מצד שמאל או ימין. אנשים היום מפחדים להגיד את הדעות שלהם. אני לא חושב שזה רק השמאל. ויש לי הרבה חברים שמתלבטים אם לומר את דעותיהם. רודפים גם היום מיעוטים בכל העולם. רק היום קראתי ששלושה הומוסקסואליים במרוקו קיבלו 3 שנות מאסר".

אתה חושש להביע את דעותיך?

"אני חושב פעמיים לפני שאני עושה את זה ואני מצר על זה מאוד. בטח כשהכוונה היא לא לפגוע באף אחד. אני יכול להבין התלהמות אם מישהו עושה את זה לשם הפרובוקציה - אבל אני לא רוצה להיות מונע מפחד. אני רוצה להאמין שאם יבער בי משהו להגיד אני אגיד אותו - אני חושב שאני לומד המון דרך זה. המחזה שעכשיו עולה בהבימה מאוד מקדם אותי ליום שבו לא לפחד להגיד את דעותינו - למרות שאני יודע איך זה נגמר במחזה הזה".

"נשאר עם החיוך". רן דנקר ונינט טייב בימי "השיר שלנו"(צילום: תומריקו)

כשאתה אומר התלהמות אתה מתכוון לסיפור ענת וקסמן? 

"אני לא מספיק מכיר את סיפור ענת וקסמן ולא מצדיק את מה שהיא אמרה. יכול להיות שהיא גם עברה את הגבול, אבל בואו נרד לקרקע, בואו נהיה בפרופורציה, רבאק אנשים מתלהמים. אני מרגיש שאנחנו נמצאים בקצה. העם שלנו מאוד מפולג, אפילו בתוך התיאטרון אני מרגיש שאנשים בחדרי חדרים מפחדים להגיד את דעותיהם הפוליטיות. יש פחד בתוך העם. אין לי תחזית מאוד אופטימית, אני חושב שזה עלול להיות רע. מבחינת העם, העליהום על האמירה של נתניהו על הערבים בערב הבחירות היה פחות נורא. סלחו לו. לראש הממשלה יש את הבמה להתנצל כמה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. זה הרבה יותר פשוט משחקנית שעכשיו צריכה לשתוק תחת איומי התיאטרון".

אתה מעורה במה שקורה עכשיו בפולטיקה ובהרכבת הממשלה? 

"אני לא מבסוט ממה שקורה בפוליטיקה ובמדינה. אני חושב שיש כאוס בממשלה הזאת ואני לא מרגיש שאלו האנשים שהייתי רוצה שינהיגו את המדינה שלי. ומצד שני אני רוצה לתת צ'אנס, בוא נראה, אין לנו כל כך הרבה ברירות, הברירה היחידה היא להגלות את עצמי מפה, ואני ממש לא רוצה לעשות את זה. גילה אלמגור גם חטפה הרבה אש ואני חייב להגיד שמהיכרות אישית שלי איתה - אני לא מכיר הרבה אנשים שנלחמים על הקהילה כמו שהיא נלחמת. היא ראש עמותה לילדים חולים, היא תומכת בתרבות, בדברים מוחלשים בהרבה בחינות - היא מאוד מחוברת לעם ולקרקע, ומאוד הצטערתי שזה מה שעשו לה. אם זה היה קורה היום, כשאני קרוב אליה, הייתי יוצא להגנתה.