הולך נגד הרוח / בלוג פלייאוף ה-NBA

דייויד בלאט וקליבלנד התגברו על עונה מפותלת ומלאה בעליות וירידות בזכות השחקן שיודע לחלק את הכוחות יותר טוב מכולם. האם יוסטון יכולה לעכב את גולדן סטייט בדרך למלחמת העולמות בגמר? בלוג הפלייאוף נפרד מאטלנטה עם דמעה ומתרגש בשביל טריסטן תומפסון

סער גיטפורסם: 27.05.15 , 19:06

קליבלנד כבר שם, גולדן סטייט עוד לא. ובכל זאת, קשה לברוח מהמחשבות על גמר ה-NBA המתהווה שיצא לדרך בתחילת יוני. עד שזה יקרה, אפשר לעכל את שאירע הלילה. או לפחות לנסות.

הלילה שהיה

קליבלנד – אטלנטה 88:118 (0:4 לקליבלנד שמעפילה לגמר ה-NBA)

"אני עוזב את הבית, אבל לא את המשפחה. הלב שלי כבד, אך שלם, מפני שאני מרגיש שזה הזמן הנכון עבורי להתקדם. תמיד אעריך את ההישגים ואת האנשים שעבדתי איתם. אני לא עוזב בשביל חוזה גבוה יותר, אלא בעקבות חלום ילדות. זהו האתגר היחיד שטרם כבשתי בקריירה". (דייויד בלאט עוזב את מכבי ת"א, 12.6).

דייויד בלאט ולברון ג'יימס(צילום: AFP)

לפני שנה ישב דייויד בלאט במסיבת העיתונאים בהיכל, שאז נקרא עדיין "נוקיה". יום לפני כן הוא זכה בטרבל סנסציוני, בלתי ניתן לעיכול, עם מכבי תל אביב. עם ערימת מחשבות בגודל של טון וחצי, התלבטויות של ימים ארוכים ותהיות כבדות משקל הוא התיישב על הכיסא וניסה לפרוט את הרגשות החזקים לדברי סיכום. הליגה הטובה בעולם נראתה אז כל כך רחוקה ממנו, ועם זאת כל כך קרובה, ובתוך כל הניסיונות להעריך לאן הוא ילך מכאן, רק דבר אחד היה ברור: למכבי תל אביב הוא כבר לא ישוב כל כך מהר.

שנה מאז, התפנה בלאט לסכם את עלייתו לגמר ה-NBA. וכמו כל עונת כדורסל טיפוסית של דייויד בלאט, עד ההגעה לבאר והשתייה ממנה הוא נאלץ לעבור שוב מסלול פתלתל ורצוף מהמורות. כמו עונתו הקודמת בתל אביב, גם העונה כולם הספידו מוקדם מדי, קטלו מוקדם מדי וחתכו מוקדם מדי.

שוב על גג העולם. דייויד בלאט(צילום: AFP)

בלאט חטף ריקושטים על יחסי האנוש מלברון, חטף ריקושטים מלברון עצמו, חטף מהפרשנים בארה"ב וחטף מהפרשנים בישראל. בחלק מהזמן הכדורסל של שחקניו לא היה מספיק משכנע. בחלק אחר הוא היה משכנע, אבל לא מספיק. בדרך גם נפצעו לו כוכבים. אבל כשזה הגיע למבחן הכדורסל, דייויד בלאט, כמו דייויד בלאט, עשה מה שהוא עושה כבר שנים, וניצח.

כמו רבים, גם בלאט בעצמו התקשה בוודאי לחזות את הפסגה החדשה שיכבוש. בהגדרת היעדים שכנראה עשה לעצמו בתחילת חודש ספטמבר האחרון, אפשר להניח שהוא סימן לעצמו מטרות צנועות בהרבה: ללמוד את הליגה, להישאר הוא מול פרסונות כדורסל חזקות, להביא את ה'אני מאמין' שלו לסביבת העבודה התובענית והלחוצה, שבה יצטרך להיות עוד מאמן של השחקן הגדול בעולם, לנצח כמה שיותר משחקים ולהבין לאן הרוח הנושבת.

החגיגות של קליבלנד(צילום: AFP)

"קשה לאנשים להבין, כי הם לא ממש מכירים את העבר שלי ואת הקריירה שלי, אבל זה מצב חדש ומקום חדש עבורי. לברון חזר הביתה, אבל אני עזבתי את הבית כדי להגיע לפה. השארתי מאחור הרבה אנשים אהובים בניסיון להגשים חלום. זו הקרבה גדולה עבור המשפחה שלי. זה מיוחד, כי זה שווה את זה. הגעתי לכאן, קיבלתי הזדמנות לעבוד עם קבוצה מצוינת ועם אולי השחקן הטוב בכל הזמנים, עם הנהלה שנתנה לי הזדמנות להצליח ועם אוהדים נלהבים. אני שמח להיות חלק מזה" (דייויד בלאט מסכם עונה, הלילה).

מהר מאוד גילה שהרוח נושבת נגדו. בלאט(צילום: AP)

מהר מאוד הוא נאלץ לגלות שהרוח הזאת נושבת נגדו, אז הוא הלך נגדה בראש מורם, כשהיא בפניו. אף אחד לא עשה לו חיים קלים, אבל הוא נשאר עומד, מילא את הבלון באוויר הרים והלילה השלים סוויפ ענק – אין מילה אחרת לתאר אותו – על הקבוצה שבאמצע העונה נראתה כמו האלופה הבלתי מעורערת שבדרך.

המטאטא של קליבלנד לא יכול היה להשלים את מלאכתו אילולא אותה קליבלנד לא הייתה מטפסת לגבהים חדשים בזמן קצר, ואטלנטה לא הייתה מתרסקת לתהומות שהתרסקה אליהם. מוליכת המזרח נכוותה במשחק הראשון, איבדה את המצפן עם הפציעה של קייל קורבר ומאז נשארה מרוחה על הרצפה עם געגועים לימים אחרים.

היא הפסידה את ארבעת המשחקים בהפרש ממוצע של 13 נקודות (היה יכול להיות גדול יותר אם מוציאים מהחישוב את המשחק השלישי, שהיה המותח היחיד בסדרה), ובכל לילה שעבר תקעה לעצמה עוד מסמר בארון. ההתמוטטות המנטלית והמקצועית שלה מומחשת היטב בכל הפרמטרים שהיא הובילה בהם את הליגה עד לא מזמן, וביכולת שלה להיות גדולה מסך חלקיה. כמו שהייתה, למעשה, תקופה ארוכה.

הגיע לשיא בזמן הנכון. לברון ג'יימס(צילום: MCT)

הזרקור

הכדורסל היפה והאיכותי של אטלנטה בא לידי ביטוי בעונה הסדירה. בפלייאוף כולו, ובייחוד במפגש עם קליבלנד, היכולת שלה נחלשה משמעותית. וזה לא קשור רק לניסיון שחסר להוקס במעמדים האלה, הרי גם קליבלנד לא העבירה כרטיס בגמר האיזורי יותר מדי פעמים. היא לא הייתה שם מאז 2009.

אבל בתוך חבורת מאמנים ושחקנים שלא הייתה במעמד הזה מעולם או מזה הרבה זמן – היה אחד לו זה גמר מזרח חמישי רצוף. לברון ג'יימס אמנם סיים את הסדרה מול ההוקס עם 12 מ-67 מהשלוש, אבל מול השיפור הסטטיסטי המדהים שהציג תוך כדי תנועה, הפרט הזה הוא באמת שולי.

כמו שהוא עושה במשך כל חייו, ידע "המלך" לתזמן את עצמו כדי להגיע לרגע השיא בשיא האמיתי וחימם מנועים בדיוק בקצב הנכון. חלוקת הכוחות שלו הייתה מדוייקת להפליא. בעונה הסדירה הוא עמד על 25.3 נק', 6 ריב' ו-7.4 אס' לערב, בפלייאוף עלה ל-27.6, 10.4 ו-8.3 ובסדרה מול אטלנטה כבר המציא את עצמו מחדש עם 30.3 נק', 11 ריב' ו-9.3 אס'. מספרים של טריפל-דאבל מול קבוצה שניצחה 19 פעמים ברציפות במהלך העונה, גם את קליבלנד עצמה. במאני טיים הוא זה שגרם לעונה הנפלאה של ההוקס להסתיים בקול ענות חלושה. ובארה"ב, כמו בכל מקום, תמיד תהיה טוב כמו המשחק האחרון שלך.

חילק נכון את הכוחות. לברון ג'יימס(צילום: MCT)

"לפני שלמישהו בכלל היה אכפת איפה אשחק כדורסל, הייתי רק ילד מצפון מזרח אוהיו. שם הלכתי, שם רצתי, שם בכיתי, שם דיממתי. למקום הזה יש פינה מיוחדת בלב שלי. אנשים שם גדלו יחד איתי ולפעמים אני מרגיש כמו הילד שלהם. התשוקה שלהם יוצאת דופן וזה מה שמניע אותי. אני רוצה לתת להם תקווה כשאני יכול. היחסים שלי עם צפון מזרח אוהיו גדולים יותר מהכדורסל. לא הבנתי את זה לפני ארבע שנים. היום אני מבין את זה" (לברון ג'יימס מודיע על חזרתו לקליבלנד, 11 ביולי 2014).

העונה האחרונה של לברון ג'יימס הייתה מבחן חייו, והוא התחלק לחלקים. כמעט את כולם הוא עבר בהצלחה. את החלק הלפני האחרון סיים בהצטיינות, אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה בלי המרכיבים האחרים במערך, אלה שחיפו על ההיעדרויות של הכוכבים שיועדו לשחק לצידו בשלב הזה של העונה.

הבולט ביניהם הוא טריסטן תומפסון, עליו אמר לברון שהוא צריך להישאר בקליבלנד כל החיים (בקיץ יהפוך לשחקן החופשי). ההתקדמות המטאורית של תומפסון בפלייאוף הזה היא עדות ניצחת לחשיבות של עבודה קשה ואפורה, מאבקי כוח בצבע ובעיקר בעיקר נשמה לצד הסופרטסארים שעושים הכל יותר בקלות ממנו.

ההתקדמות שלו מעידה על חשיבות העבודה הקשה(צילום: AFP)

ההחלטה לפתוח איתו בחמישייה במקום לאב התבררה כבינגו והוא עצמו התגלה כמחליף האולטימטיבי שלו. הוא מביא איתו חבילה של קשיחות נדירה ובלתי מתפשרת וחוש נהדר מתחת לסלים. בפלייאוף האחרון של קליבלנד הוא רשם שבעה משחקים עם יותר מחמישה ריבאונדים (הכי הרבה בליגה), וגם לקח שני כדורים יותר בממוצע מבעונה הסדירה (9.9 לעומת 8). מול ההוקס הוא כבר זרח עם 11.8 נק' ו-11 ריב' למשחק. בדיוק כמו שבלאט אוהב. בדיוק מה שהיה צריך. בדיוק השחקן שגולדן סטייט, אם וכאשר, תצטרך לסמן.

מחלקת הפרומו

גולדן סטייט – יוסטון, משחק מספר 5, בין רביעי לחמישי, 04:00 (1:3 לגולדן סטייט בסדרה)

ביוסטון נתלים לקראת המשחק החמישי בסדרת גמר המערב בהנחת עבודה פשוטה: הסטטיסטיקה שאומרת שאף לא קבוצה אחת בהיסטוריה חזרה מ-3:0, צריכה להתיישר. הרוקטס ישמחו, כמובן, ללכת להביא סרגל כדי לעזור לזה לקרות. בעתיד זה אולי גם יקרה. אבל לא השנה.

יוסטון לא תעשה היסטוריה מול גולדן סטייט הנוכחית(צילום: רויטרס)

לא מול גולדן הסטייט הזאת, ולא עם השבריריות של יוסטון. לא עם התנודות במספרים של ג'וש סמית' הפריך ולא עם הילדותיות של דווייט הווארד. ובעיקר לא נגד סטפן קרי, שגם אחרי נפילה ממגדל

אייפל על הצוואר הצליח לצלוף כמו גיבור.

ומה צריכה גולדן סטייט לעשות עכשיו כדי להפוך את התחזית הפיוטית למציאות, חוץ מלקוות שהכדורים של הצלף הפנומן שלה ימשיכו לצלול פנימה ודריימונד גרין ימשיך להטריף כל מה שזז? בעיקר לקוות שיוסטון לא תקלע שוב 45 נקודות ב-77 אחוזים מהשדה ברבע הראשון. אם מסתמכים על ההבנה שזה כנראה לא מה שיקרה (ושג'יימס הארדן יקלע פחות מ-33 נקודות במחצית אחת), דייויד בלאט יוכל להתחיל להתכונן כבר מחר בבוקר ליריבה האחרונה שלו.