שובי לים: הקאמבק המרגש של גיל כהן
קצת יותר מחצי שנה אחרי שנפצעה קשה בתאונת דרכים, השייטת האולימפית כבר חזרה להפליג במלוא המרץ יחד עם שותפתה הישנה-חדשה, דניאל ממן. הכאבים עדיין מציקים אבל היא לא מתכוונת לתת להם להפריע בדרך לאולימפיאדת ריו
ה-10 באוקטובר 2014 היה יום מצוין עבור גיל כהן (22), שייטת אולימפית ורוכבת אופניים חובבת. כהן, השתתפה באותו יום באליפות ישראל במרתון אופני הרים, חרכה את המסלול התלול במגידו וסיימה במקום הראשון בקטגוריית הבוגרות (אחת מתחת לעילית).
למחרת הניצחון באליפות ישראל, כהן רכבה על אופניה להנאתה בחיפה. באחת מהירידות, מכונית שביצעה פנייה לא הבחינה בכהן ובאופניה והתנגשה בהם חזיתית. הפגיעה הייתה קשה, כהן הובהלה לבית החולים כשהיא סובלת מדימום בבטנה ונלקחה מיידית לחדר הניתוח. המנתחים נאלצו לבצע בכהן פעולת חירום מורכבת.
אלא שבכך לא הסתכמו הפגיעות מאותו ניתוח. כהן סבלה משבר בארובת העין, מפגיעה באגודל ומפריצה בכתף שעדיין מטרידה אותה ותצריך כנראה ניתוח נוסף בעתיד. "סבלתי מכאבים חזקים מאוד. בהתחלה רובם היו בגלל הניתוח בבטן, אבל אחר כך כשהשתחררתי הביתה גם האגודל והכתף התחילו להציק. מכל הכיוונים נפגעתי", היא מספרת וצוחקת.
כן, קצת יותר מחצי שנה אחרי ששכבה מחוסרת הכרה בחדר הניתוח ושהתה לאחר מכן תשעה ימים באשפוז, כהן כבר מרשה לעצמה לצחוק על כל מה שקרה. והאמת היא שיש לה את כל הסיבות לצחוק ולחייך. למרות הפגיעה הפיזית הקשה והשיקום הארוך שעברה, כהן הצליחה לחזור למסלול הנכון וכעת היא כבר מתאמנת במרץ יחד עם שותפתה החדשה/ישנה לסירה, דניאל ממן (23), מתוך מטרה מוצהרת להעפיל לאולימפיאדת ריו 2016.
"במשך חצי שנה אסור היה לי לעשות פעילות גופנית וזה היה סיוט בשבילי, ממש סבלתי מזה", היא נזכרת, "ביום בו הצלחתי ללכת ברגל בצורה נורמלית יחסית בלי למות מכאבים, יצאתי כמה שיותר לטייל ברגל. קשה לי להיות בבית. בביקורת אצל הרופא שניתח אותי, שיגעתי אותו שאני כבר יכולה לעשות המון דברים ושייתן לי אישור לחזור לספורט".
והייתה גם פציעה קודמת...
כהן גדלה בחיפה וכבר מגיל צעיר נחשבה לשייטת מחוננת וזכתה באליפויות ילדים ונוער רבות בדגמים השונים. לקראת אולימפיאדת לונדון, היא פנתה אל השייטת המנוסה בדגם ה-470, ורד בוסקילה, והציעה לה להפליג יחד. בוסקילה שכבר התחרתה בשתי אולימפיאדות עם שותפתה הקודמת, ניקה קורניצקי, נענתה להצעתה של כהן.
השתיים רשמו יחדיו קמפיין שהיה מוצלח ברוב שלביו. הן סיימו במקום הרביעי באליפות העולם ב-2011, אך דווקא באולימפיאדה דברים פחות התחברו והן נאלצו להסתפק במקום ה-15 המאכזב מבחינתן.
אחרי שחזרו מלונדון, כשכבר היה ברור שבוסקילה לא תמשיך לאולימפיאדה רביעית, כהן החלה בחיפוש אחר שותפה חדשה ומצאה את ממן. למרות שהן בנות אותו שנתון (1992), כהן נחשבה לשייטת המנוסה יותר. ממן החלה להפליג בגיל מאוחר יחסית (17) ועד שחברה לכהן ב-470 התמקדה בעיקר בדגם האישי, לייזר-רדיאל.
אלא שזמן לא רב לאחר שיצאו לדרך המשותפת שלהן, השתיים נתקלו במהמורה לא צפויה. כהן נפצעה בברכה ונאלצה לעבור ניתוח שהשבית אותה לתקופה ממושכת. ממן חזרה בינתיים להפליג לבד בלייזר-רדיאל, בעוד כהן במהלך תקופת ההחלמה הממושכת, שקלה את דרכה ואף חשבה בעצמה לעבור ללייזר. ואז הגיעה תאונת הדרכים שטרפה את כל הקלפים מחדש.
"בכל פעולה שאני מבצעת אני חשה בכאב"
אחרי חודשים של שיקום שלמעשה עדיין לא הסתיים, כהן החליטה שהגיעה שעתה לחזור לים והציעה לממן לשוב להפליג איתה יחד בדגם ה-470. ההתלבטות של ממן לא הייתה פשוטה, היא כבר הייתה עמוק חזרה בלייזר-רדיאל ועבדה באותה תקופה עם מאמן אנגלי. "לקח לי זמן להחליט כי אני מאוד אוהבת את הלייזר", נזכרת ממן, "בסופו של דבר החלטתי ללכת למקום בו הסיכויים להגיע לאולימפיאדה גבוהים יותר. בשני הדגמים אני נהנית, כל עוד אני בים טוב לי".
גיל, עד כמה הפציעה מפריעה לך מאז שחזרת להפליג?
"אני בהחלט מרגישה את הקושי. אני לא יכולה להשוות את זה למה שהיה לפני, בכל פעולה שאני מבצעת אני חשה בכאב. העניין הפיזי מונע ממני לתת את ה-100 אחוז בכל הקשור לתפקוד בסירה, אבל אני מאמינה שזה יילך וישתפר עם הזמן".
זמן הוא דווקא לא מצרך ממנו כהן וממן נהנות. השתיים מתחילות את הקמפיין האולימפי בפיגור משמעותי מיתר הצוותים בעולם וכשנותרו לחלוקה רק ארבעה כרטיסים לאולימפיאדה. היתרון הגדול שלהן הוא ששלושה מהם יחולקו באליפות העולם שתיערך באוקטובר כאן בחיפה, החצר האחורית של גיל כהן, המקום בו גדלה.
"החיבור בינינו טוב, אנחנו לא מתחילות מאפס וזה חשוב מבחינת הזמן המוגבל שיש לנו", אומרת כהן וממן מאשרת, "חזרנו ישר לעניינים. המצב הרבה יותר טוב ממה שחשבנו שיהיה".
איך את משווה את העבודה עם דניאל ביחס לעבודה עם ורד?
"אפשר לומר שהבנייה של הצוות היא יותר משותפת. עם ורד בזכות הניסיון שלה, כשהגענו לאולימפיאדה היא ידעה בדיוק איך יראה הכול ולי לא היה מושג. עם דניאל אנחנו יותר חוות את הדברים יחד".
את מרגישה שבתור השייטת המנוסה יותר יש עלייך אחריות?
"קצת, אבל אנחנו מנסות לחלק את האחריות בינינו באופן שווה לגמרי. גם אם יש לי ניסיון במשהו מסוים, אני מתייעצת עם דניאל. היא מאוד פתוחה לשמוע וללמוד, כיף לי לעבוד איתה".
חזרה לרכב על אופניים
היו לקחים ותובנות שהפקת מאולימפיאדת לונדון?
"אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא לגבי התקשורת בתוך הצוות. צריך להבין אחת את השנייה עד הסוף, מההתחלה ולאורך כל הדרך. אסור לחכות לרגעי הלחץ כדי להכיר זו את זו. למדתי גם לגבי התקשורת עם המאמן - שברגע השיא באולימפיאדה לא הייתה כל כך טובה. הכול צריך להיות מאוד מסודר כבר מעכשיו, הכול צריך לעבוד במשך כל התקופה".
מה הסיכויים שלכן לסגור את הפער מיתר הצוותים בעולם?
"אני אופטימית. אנחנו נוסעות עכשיו לתחרויות הכנה - אליפות אירופה לבוגרות ואליפות העולם עד גיל 23. אנחנו לא באות עם ציפיות גדולות כי רק עכשיו חזרנו,
אבל אלו רק תחרויות הכנה. יהיה טוב - בכיף, לא ילך טוב, לא ניכנס לדיכאון כי אנחנו יודעות שעוד אין לנו מספיק שעות ים בשביל לנצח. המטרה הראשונה היא אליפות העולם בחיפה".
על אופניים חזרת לרכב?
כן. בהתחלה היה קצת פחד, אבל הוא השתחרר".
בכלל שמתי לב שהרבה שייטים וגולשים אוהבים לרכב על אופניים. גל פרידמן, נמרוד משיח, שחר צוברי, מעיין דוידוביץ' וגם את.
"בשייט אתה נמצא הרבה שעות בים ובאופניים המצב הוא דומה. אתה יוצא לרכיבות ארוכות, יש את הקטע של הניתוק, שקט, מוזיקה, אוזניות, זה כיף. לפעמים בסוף יום תחרות בא לי לחשוב בשקט על מה שהיה בים, אני לוקחת את האופניים, עולה איזו עלייה, יושבת על הר וחושבת. הרבה שייטים מחפשים את הניתוק הזה".
היו תקופות במהלך הפציעה שחשבת לוותר?
"עברו בי קצת מחשבות של 'למה אני צריכה את זה? הגוף אומר די', אבל כשהחלמתי וחזרתי לפעילות אמרתי לעצמי: 'אני בריאה, הכל בסדר' ואז שוב מדגדג לחזור להתחרות. התגעגעתי להרגיש את הסירה, את הגלים, את הרוח החזקה, האקשן".
לפנייה לכתב/ת 
