הכישלון, הטרייד הרע, ההימחקות: מאכזבי העונה ב-NBA
לפני שמגיעים לרגע השיא של העונה עם סדרת הגמר, הגיע הזמן להעיף מבט על כל מי שלא ירצה לזכור מה שקרה השנה. מי השחקן שהזיק לקבוצתו, איזו קבוצה הייתה חייבת להיות בפלייאוף ולא הגיעה לשם ואיזה רכש הפך במהרה מתקווה לצרה צרורה?
העילית של העילית ב-NBA תהיה פרושה לעיני כל בגמר בין קליבלנד לגולדן-סטייט שייפתח בשבוע הבא. אחרי אותה סדרה גם יהיה זמן לדבר על המצטיינים, הגדולים ביותר.
עכשיו זה זמן למשהו אחר - לדבר על כל מי שלא הגיע לכאן. קבלו את מצעד הכשלונות, השחקנים והקבוצות שהיו אמורים להגיע רחוק יותר, לפחות קיוו לכך, אבל נשארו מאחור או סתם התפרקו. חלקם קרסו בפלייאוף, חלקם אפילו לא הצליחו להגיע מעבר ל-82 משחקים. בשבילם, העונה הזו הייתה אכזבה עצומה.
הנפילה הקבוצתית - אוקלהומה סיטי
אוקיי, אז קווין דוראנט נפצע, נפצע ואז שוב נפצע ושיחק רק 27 פעמים העונה. ביג דיל. ראסל ווסטברוק שיחק כדורסל דמיוני בשנה הזו, לרגעים גדול יותר מאשר השחקנים שנבחרו למקומות הראשונים במרוץ ל-MVP.
ולא רק זה - הצוות המשלים היה בסופו של דבר לא רע בכלל, במיוחד אחרי הטרייד בפברואר שריענן את הסגל באנס קאנטר המצוין ועוד שחקני ספסל חשובים. סטיבן אדאמס נתן עונה נהדרת, דיון ווייטרס היה רכש חשוב, ניק קוליסון שוב נתן את הנשמה כמחליף. אפילו בלי סרז' איבקה שסיים את העונה עם פציעה משלו, זה מספיק לפלייאוף. לא מדברים על אליפות, רק פלייאוף.
אבל אוקלהומה סיטי פשוט לא עמדה באתגר. נכון, לא היה פשוט למחוק את המינוס מהפתיחה הקשה, שווסטברוק פיספס גם הוא את חלקה. אבל העובדה היא שהת'אנדר עשו את זה, וגם התייצבו במצב טוב במקום השמיני במערב לקראת סיום העונה. ואז הם ירו לעצמם ברגל. כשהיריבה על הכרטיס, שגם משיגה אותו, היא ניו אורלינס - קבוצה של אנתוני דייויס אחד, בלי ספסל ורכז - זה חתיכת כישלון. וסקוט ברוקס גם שילם על כך.
ההימחקות - הלייקרס והניקס
הצפייה בשני מועדוני הפאר שוקעים, עד להידרדרותם לדירוג בין ארבע הקבוצות הגרועות בליגה, הייתה נוגה למדי. כולם ראו את זה בא, ולא היה הרבה שאפשר לעשות אלא להביט ולהיאנח. בכל זאת, גם מי שלא אוהד אותן יכול להעריך את הצבע שהן מוסיפות לליגה, את המסורת והקהל הגדול.
קווי הדמיון היו גם בדרך בה הדברים קרו השנה - כי שתיהן שקעו עמוק יותר אחרי שקובי בראיינט וכרמלו אנתוני, השחקנים המובילים, גמרו את העונה מוקדם מדי. ללייקרס הייתה ציפייה שהרוקי המוכשר ג'וליוס רנדל יהיה נקודת האור, אבל הוא שבר את הרגל במשחק הראשון של העונה ולא חזר, ובניקס למדו מהר שהשחקנים הנוכחיים לא ממש מבינים את התקפת המשולש של הנשיא פיל ג'קסון ולא מסתדרים איתה.
במקרה של הניקס, העונה הזו נמחקה מראש במטרה להגיע לקיץ הקרוב בעמדה טובה להפגזה בשוק השחקנים החופשיים. אבל הלייקרס נקלעו למצב שלא תיכננו. קובי ימשוך עוד קצת, אולי יביאו את קווין לאב ורכז טוב לידו, אבל הדברים לא נראים מבטיחים.
האכזבה - טוני פארקר
בסופו של דבר, לסן אנטוניו לא היה חסר הרבה כדי לעבור את הקליפרס בסיבוב הראשון, ואז לכו תדעו מה היה קורה. אבל המעט שכן בלט לעין - טוני פארקר.
זו הייתה העונה הגרועה ביותר של הצרפתי מבחינה מספרית מאז שנת הרוקי שלו, עם 14.4 נקודות ו-4.9 אסיסטים בלבד, אבל הבעיה הייתה גדולה מהסטטיסטיקה. הצרפתי פשוט גרם נזק לקבוצה אחרי שחזר מהפציעה שהשאירה אותו בחוץ מספר שבועות, עם קבלת החלטות איומה שהשפיעה על כל השטף הקבוצתי. גם בסדרה מול הקליפרס הוא לא סיפק את הסחורה.
מבין "שלושת הזקנים" של הספרס, דווקא פארקר בן ה-33 הוא הצעיר ביותר. הוא עבר שנים ארוכות של עומס, עם ריצה בנבחרת צרפת בכל קיץ והגעה לשלבים הגבוהים בפלייאוף. יכול להיות שהעייפות סוף סוף תפסה אותו. ברור שהיו שחקנים חלשים ממנו, כאלו שהצליחו להיעלם לחלוטין, אבל איש לא איכזב את הקבוצה שלו כמו פארקר.
אין כוכב, אין הצלחה - אינדיאנה ומיאמי
כן כן, כך נראה גמר המזרח בשנתיים האחרונות - מיאמי מול אינדיאנה. זוכרים את האקשן, את היריבות, את האש במשחקים? קשה להאמין ששתיהן אפילו לא הגיעו לפלייאוף העונה. ויש לכך סיבה אחת ברורה.
גם בלי לברון ג'יימס, ההיט היו אמורים לעשות קצת יותר, אבל פתיחת עונה טובה נמשכה בכדורסל סתמי. דוויין ווייד לא מסוגל להחזיק לאורך זמן במהלך עונה מבחינה פיזית, וברגע שגם כריס בוש הושבת, ההיט איבדו כיוון. וזה לא היה אמור לקרות - במזרח החלש, קבוצה עם גוראן דראגיץ', לואול דנג ואפילו מריו צ'אלמרס יכולה להוציא מעצמה יותר. רק שכנראה מישהו שם התרגל שלברון מציל את המצב.
אינדיאנה סיימה מקום אחד מעליה, אבל מקום אחד נמוך מדי בשביל הפלייאוף. היה בה משהו מרשים בשנים האחרונות, אבל כל החסרונות שלה יצאו לאור בלי פול ג'ורג' - כמו הבינוניות של רוי היברט וג'ורג' היל וחוסר היכולת למצוא שחקן מוביל שייכנס לוואקום. הגו-טו-גאי חיבר את הקבוצה בזכות היכולת הגבוהה שלו, ובלעדיו כמעט כל השחקנים המשמעותיים של הפייסרס שיחקו מתחת לרמתם.
הטרייד הכושל - ראז'ון רונדו
זה נראה כמו מהלך פשוט גאוני של דאלאס - לנצל את הרצון של רונדו לצאת מבוסטון הכושלת כדי לנסות להתמודד שוב אליפות, ולחזק את הקבוצה באחד הרכזים המלהיבים בליגה.
אבל המאבס אכלו אותה, ולא בגלל מי שנתנו בתמורה (למרות שג'יי קראודר מפתח להיות אחלה שחקן). איש לא בנה על כך שרונדו יצליח בזמן קצר ליצור סכסוך כל כך עמוק עם המאמן ריק קרלייל. זה מקרה קלאסי של חוסר התאמה מוחלט לשיטה, לקבוצה ולצוות המקצועי. רונדו וקרלייל רבו בפומבי, הרכז ספג השעייה וסופסל לדקות ארוכות במשחקים חשובים, ובסדרה מול יוסטון הוא בכלל לא עזר אחרי שנפצע בגב במשחק השני.
בעונה הבאה הוא כבר ימצא מקום אחר, אבל הבעיה היא שרונדו יצר לעצמו תדמית רעה מאוד בחודשים הספורים בדאלאס, הצטייר כשחקן לא קבוצתי, ובמקום השחקן המלהיב שהפך למכונת טריפל-דאבלים הוא הפך לטראבל-מייקר.
לפנייה לכתב/ת 
