שלום חנוך: לראות את הדבר האמיתי
בפתיחת פסטיבל ישראל התארחו כל התותחים על הבמה והאדירו את מי שבשבילו כדאי להגיע שוב ושוב להופעה: שלום חנוך
כשאני שומע על הופעה חדשה של שלום חנוך מתעוררים אצלי מיד שני רגשות. והם כמעט סותרים. האחד הוא געגוע מתוק לימי הזוהר של צמח, פסטיבל ערד ויתר הרגעים שבהם שלום גרם לי להתאהב במוזיקה ישראלית; והשני הוא תחושת מיצוי, שובע מוחלט, שנובעת מכך שמרבית הרפרטואר של חנוך בהופעות חוזר על עצמו כבר קרוב ל-20 שנה. ובמילים אחרות: מה, עוד פעם משיח?
המתח הזה, שבין הרצון להתרגש כמו פעם ובין חוסר הרצון לשמוע את אותו שיר בפעם המיליון, הופך כל הופעה חדשה של חנוך לאתגר ענקי עבורו ועבור המנהל האמנותי של הערב - במקרה הזה, לואי להב. בתחילת ההופעה, עושה רושם שהחששות מנצחים. חנוך ממריא לאט, כמעט על אוטומט, בשירים כמו "אדם בתוך עצמו" ו"קח לך אישה". הוא גם מעט מבולבל, אולי כתוצאה מכל הסערה המיותרת שליוותה את האירוע. אבל זה היופי של האמנות הזו, שנקראת בניית הופעה. כי הערב רק מתחיל, והוא תיכף יתפתח.
השיא הראשון נרשם כשיוסי פיין לוקח את הבאס המכושף שלו ודופק סולו מחשמל שמתגלה כהולכה מפתיעה ל"מה שיותר עמוק יותר כחול". וזה עמוק מאד, הרבה תודות לוידאו ארט המופלא, שרק יילך וישתבח לאורך הערב. הקהל מתעורר, וגם שלום. עכשיו הוא מבצע שיר ראשון בערב הזה מתוך האלבום החדש והמעולה שלו.
את "תמיד זה עכשיו", שמתקבל באהבה, ומוביל לגרסה בלוזית של "רומן אמיתי" עם סולו גיטרה קורע מבית רוני פיטרסון. ושוב - וידאו ארט מהפנט. כשמגיע פרקו של "לא יודע איך לומר לך", הקהל הגדול - שמילא לגמרי את בריכת הסולטן - כבר שר כולו עם הזמר, שלפתע מחייך. ומאותו רגע, כאילו הוסרה ממנו משקולת ענק והוא מתחיל ליהנות מכל רגע. שלום, והקהל.
הנתיב הפתלתל והמתוחכם של בניית השירים מביא אותנו עתה לאירוח הראשון. זה של ברי סחרוף. ודווקא החיבור הכי פחות ברור מאליו של הערב הזה מוביל לניצוצות הגדולים ביותר. לא צריך הרבה. רק שורות הפתיחה של "ילדים של החיים", שברי שר עם קול ה"הגעתי כרגע מהגיהנום" שלו. כששלום מצטרף אליו, מתרחש נס קטן.
הצמד האקראי שלומסחרוף מתגלה כצירוף עתיר בכימיה. מעבדה שלמה בכלל. ב"ככה וככה", כשהגיטרה המזרחית של ברי מנסרת את הלילה הירושלמי, קשה שלא לפנטז על מופע משותף של שני הענקים האלה. רגע שיא שייזכר עוד הרבה שנים. אפרופו ירושלים וברי סחרוף. בשבוע שעבר כתבתי כאן על מופעי הפארק העכשוויים בפריפריה, בעקבות המפגש הלא פשוט של פורטיסחרוף עם רעננה. והנה הגיעה בריכת הסולטן, בלב ירושלים, והזכירה עד כמה נוף, זהות ואופי יכולים להרים ערב, ולצבוע אותו בגוונים אותנטיים.
בחזרה לערב עצמו. אחרי הפיק של סחרוף (שעלה לבמה נרגש כילד, ומלמל ש"זה עונג בשבילי להופיע עם אליל נעוריי"), שלום עולה על הגל, בלי שום כוונה להרפות. זה לא אומר שחייבים ללחוץ על דוושת הרעש, ממש לא. כי כעת צריך דווקא קתרזיס. וזה מגיע בדמות גרסה אקוסטית ונהדרת ל"עץ השדה". ומיד אחריה, עוד רגע מינימליסטי עם "חרש נושבת" השקט והיפה, מתוך האלבום החדש.
יוסי פיין, שמתגלה כשחקן הרכש המשמעותי ביותר בהפקה הזו, פוצח בדואט מפתיע עם שלום של "פנס הרחוב", ואז מגיעה גרסה חיה ומצויינת ל"אנשים" - גם הוא מתוך האלבום האחרון - שמאפשרת לשלום להוכיח שהוא עדיין רוקר רלבנטי ובועט. בכלל, הניסיון הלא פשוט להכניס אל תוך רשימת להיטי הזהב האלה גם שירים חדשים, שמרביתם לא הפכו ללהיטים, מתגלה כבינגו. הוא גם סוג של הפוגה, וגם נותן כבוד לשירים האלה, שראויים לו לגמרי.
בשלב הזה של הערב, הנצרה כבר משוחררת, וכמות גדולה של קהל - ממגוון רחב של גילאים - מצטופפת למול הבמה. הם מקבלים את שלהם מיד עם ביצוע רוקיסטי ל"אמא שלי", בניצוחו של שלום חנוך הקורן מאושר, ובהמשך עם ביצוע חזק ובלתי מתנחמד - תודה לאל - של "חתונה לבנה".
כשהאורח השלישי, יהודה פוליקר, עולה לבמה, הקהל כבר כל כך בתוך העניין, עד שהוא לא ממש מוטרד מהעובדה שהחיבור בין חנוך ופוליקר לא באמת עובד. ושהביצוע הפושר של "לך לפסיכיאטר", הוא צל חיוור של הביצוע שעשתה לו פעם בנזין.
אבל מה זה חשוב, כשכבר אפשר להריח את השיא. והשיא מגיע בהדרן, עם הפצצה של "אהבת נעוריי", "הדרכים הידועות", "סוף עונת התפוזים" ו"מאיה", ההמנון הנצחי. ככה זה, כשבונים סט-ליסט בצורה אופטימלית.
אז היה תכנון מופתי; ווידאו ארט הורס; ואורחים מרגשים; ונוף ירושלמי מטריף. כל אלה חשובים, מאד חשובים, אבל הם רק מסייעים לדבר האמיתי. קוראים לו שלום חנוך, הוא בן 68, והוא נמצא ברגע מתוק במיוחד של הקריירה. מלא חיוניות ולהט, ובאותה נשימה גם מפוייס, מחוייך ואוהב כמו שלא חזיתם בו מעולם. אז אל תגידו - מה, עוד פעם משיח? פשוט בואו לראות אותו.
