הגל החדש: הגרוב הישראלי כובש את הבמה
מי בבלוז ומי בFאנק, מהבלקן או מתימן - הגרוב הישראלי החדש כובש את הבמות, סוחף את הקהל ומסתמן כצליל הנכון של הרגע. שי להב יצא לרחבות וחזר עם הקווים לדמותו
בשקט בשקט, אבל ברעש גדול, שוטף אותנו כרגע גל מבורך ומשובח של גרוב ישראלי. הוא יכול להגיח בכל מיני צורות - מוזיקה שחורה, בלוז ואפילו שירים תימניים ישנים ומזרחית סבנטיזית. אבל העיקרון דומה: על הבמה עומד הרכב גדול וצבעוני, עושה שמח מול קהל שבא לרקוד ולהתפרק, ובאופן כללי - ליהנות מחווייה שיכולה להתקבל רק בהופעה חיה.
הגל הזה כולל לא מעט אמנים צעירים וחדשים, שנהנים מפופולריות מתגברת. הם ממלאים מועדונים בתל אביב, כולל הבארבי, ונהנים מקהל נאמן שכבר היה צמא למוזיקה ישראלית חדשה, מהזן המקורי והמגניב. הנה לכם כמה מהגיגים היותר לוהטים של הגל הזה, שבאופן מאד הגיוני וטבעי לקחו את הגרוב ונתנו בו סימנים ישראלים אסלים. וזה, כנראה, סוד ההצלחה שלהם.
מועדון הקצב של פנחסוב, בהנהגת אביהו לנדוור ומארק פנחסוב, עושים מעין רוק מזרחי ישראלי, עם הצדעה ברורה לשנות ה-70, צלילי הכרם והצ'רצ'ילים. לא פלא. יש להם את חיים רומנו האגדי, לצד נציג של משפחת אלייב ועוד מוזיקאים שברור שגדלו על אריס סאן לא פחות משצרכו שלום חנוך. התוצאה היא מיש-מש שלפרקים הוא מענג באמת, ולפעמים נשמע לי קצת כמו ניסיון ברנז'אי מדי להיות "אותנטי".
מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. הצדעה לשנות ה-70
הברנז'ה עצמה אימצה כבר מזמן גם את שלישיית האחיות תאיר, לירון ותגל חיים, הן A-WA. הרכב שמבצע שירים תימניים ישנים בעיבודים עכשוויים ומקפיצים (שעושה תומר יוסף), וזוכה לקהל נאמן ולהרבה סופרלטיבים של עיתונאים. רובם מוצדקים. האחיות שרות נהדר יחד.
יש בהן משהו אותנטי לגמרי (סליחה על המילה הארורה), ובאותה נשימה גם אלמנט מודע מאד לעצמן, ולמקומן בתרבות העכשווית. תרבות שנהנית מפריחה של אינדי מזרחי, ובאופן ספציפי - חזרה מסויימת לאוצרות המוזיקה התימנית מצד מוזיקאים צעירים. די ברור שפניו של הפרוייקט הזה הם בעיקר לייצוא, אבל גם זה מובן לגמרי. השוק הישראלי קטן מדי עבור רעיון שהוא בסך הכל נישתי כמו A-WA. בינתים, בכל מקרה, הן סולד אאוט בבארבי.
A-WA. שירים תימניים ישנים בעיבודים עכשוויים ומקפיצים
המפיק המוזיקלי של האחיות חיים הוא כאמור תומר יוסף, איש הבלקן ביט בוקס, שפרצו לתודעה בגל הגרוב הקודם ששטף את תל אביב לפני כעשור, והיה ברובו בניחוח בלקני. הנציגים הנוכחיים של מוזיקת הבורקס הם בלקן במחסן - מעין תזמורת צוענית, על כל המשתמע, שחמושה גם בסולן.
הם הוציאו לא מזמן סינגל ראשון וחמוד מתוך אלבום שני, "מחסן" קוראים לשיר, ויש להם את כל האמצעים כדי להעביר ערב רווי אלכוהול וחיוכים על הבמה, למול קהל שרק רוצה שישמחו אותו. כולל המון כלי נשיפה, תצורות מגוונות של זקנים ושפמים, אקורדיאון ודרבוקה.
בלקן במחסן. זקנים, אקורדיאון ודרבוקה
הרעיון הזה של חיבורים בין ז'אנרים שונים, שלכולם משותף הגרוב המרקיד, עובד יפה גם במקרה של לוסיל קרו. צוות של מוזיקאים סופר מקצועיים, בראשות ישגב דותן, שמשלב בין היפ הופ (עם הראפר המעולה רבל סאן), בלוז שורשי, פאנקי, ג'אז (בעיקר בעמדת המתופף), מקצבים בלקניים (כנראה שזה בלתי נמנע) ואפילו צליל מזרחי.
זה עובד מצויין, בעיקר בשיר "Too Much" שבניגוד חריף לשמו מדגים בדיוק איך מוזיקה ישראלית עכשווית צריכה להישמע. אני מודה - בכל הסקירה הזאת, זה ההרכב החביב עליי ביותר. הגיטרה הבלוזית של דותן מכניסה לכל הסיפור עומק ושורשים, ועושה רושם שההרכב הזה - שגם הוא פונה בגלוי לשוק הבינלאומי - עוד יכול להגיע רחוק.
לוסיל קרו. ככה מוזיקה ישראלית עכשווית צריכה להישמע
על הבמה של לוסיל מתארחת לא פעם הזמרת גל דה פז (גולדי) - מבצעת אדירה שאני מאיץ בכם כבר שנים להכיר. אבל עושה רושם שמה שהרדיו הממוסד לא ידע לגלות, הבמה החשמלית כבר קלטה מזמן. דה פז הפכה בתקופה האחרונה לאחת הזמרות היותר עסוקות בארץ. היא מופיעה גם עם הלהקה שלה, שמבצעת שירים מתוך אלבומה השני והמעולה; וגם כמתארחת אצל הרכבים קבועים כמו לוסיל קרו.
הרכב מדובר נוסף שנהנה משירותיה של דה פז הוא Full Trunk, שעושים רוק בלוז מקפיץ לפנים. השלישייה נקראה במקור גל ניסמן טריו, ועברה מתיחת פנים גם בשם, גם במעבר לשירים באנגלית וגם בהתכוונות הכללית, שהפכה אותם מחברים שמנגנים בשביל הכיף, ללהקה זוללת במות.
Full Trunk. חיים בלוז-רוק של פעם
הם מרעישים (בהופעת ההשקה של אלבומם השני בבארבי חילקו לקהל אטמי אוזניים. זאת הייתה בדיחה, כמובן, אבל הרעיון ברור), הם חיים רוק-בלוז של פעם והם בעיקר מודעים לגמרי לצורך לבדר את הקהל ולהפעיל אותו. גם כאן, הפנים לייצוא. וגם כאן, זה עדיין נשמע ישראלי לגמרי (לאיזה עוד הרכב בעולם יש רצועה שנקראת "מופלטה בלוז"?).
הגאות הזאת היא חלק מפריחה כללית שחווה כרגע המוזיקה הישראלית הצעירה, לפחות בהופעות. לצידה יש גם גלים של פולק מצליח (ג'ין בורדו, אלון עדר) והיפ הופ שממש חזר מהמתים (טונה, נצ'י נץ' ואחרים). השמות האלה לא התגלו בידי חברות תקליטים גדולות (כי כבר אין כאלה באמת) והם גם לא מלווים בשלאגרים גדולים ברדיו (אם כי, יש לומר שגלגלצ מסונכרנים עם הדור הזה יותר משהיו בעבר). ועדיין, הם מקפיצים המוני אנשים מדי לילה בתל אביב. יש תקווה.
