מאמץ יתר דופק את ההורות שלכם
בשלב מסוים לאורך הדרך הורים הפכו לספקי שירותים, מתוך מחשבה שהילדים שלהם חייבים להיות מאושרים כל הזמן. הפסיכולוג גיל ונטורה חושב שתודעת השירות המפותחת הזו עושה נזק להורים ובעיקר לילדים
לפעמים, כשאני חוזר בערב למערה שלי אחרי עוד ציד מוצלח בערבות גוש דן, נדמה לי שהאיבה הגדולה הקיימת בארץ הקודש היא לא בין יהודים וערבים, לא בין ספרדים ואשכנזים, אפילו לא בין גברים לנשים. לא בייבי. השנאה המדממת ביותר שוררת בין לקוחות ונותני שירות.
טורים נוספים של גיל ונטורה בערוץ הורים :
מסבירים כל דבר לילדים? הגיע הזמן להפסיק
"למה לא 100?"; איך לטפח הישגיות בילדים
להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?
ברשותכם, ניגע היום בפצע המוגלתי הזה, וכשירות לציבור, נדגים אפילו איך הוא מרעיל לנו את ההורות. המונח ״תודעת שירות״ התחיל כמונח טכני חביב שאמור להסדיר את האינטראקציה בין קונה ומוכר בצורה שפויה. הוא הפך לדת, לצורת חשיבה שמובילה את כל הקיום היומיומי שלנו, ובעיקר למשהו שמחליף אנושיות פשוטה ואמפתיה והתחשבות בסיסית של אדם ברעהו.
- ואיך כל זה לעזאזל קשור להורות ?
נתחיל בסלון, בתוך הבית. יותר מדי הורים צונחים על המיטה בסוף היום בתחושה שהם לא מספיק טובים, שהם מאכזבים את הילדים שלהם, שהם לא נותנים להם כל מה ש״מגיע״ להם. לרוב, מדובר בהורים רגילים וטובים, אבל באיזשהו שלב לאורך הדרך, בלי שהם שמו לב לכך, הם החלו לתפוס את עצמם כספקי שירות.
- איך זה קרה?
תרבות הצריכה הציעה להם שפע מוצרים, סדנאות, צעצועים, מזונות, תכניות טלוויזיה ואופציות בידור שקדחו להם בתוך המוח הנחת יסוד קטלנית - הילד שלכם חייב להיות מאושר כל הזמן, בכל יום ובכל דקה, ו״הורות טובה״ פירושה לעמוד במשימה הזו.
בולשיט. בולשיט ענקי, אבל איך תתמודד עם רגשי האשמה כשהילד שלך בן שנה וארבע ועדיין לא הולך? נו פרובלם, פשוט תקנה לו את ההליכון המקרו-ביוטי מתוצרת ״בייבי חרטא״ (ועכשיו במבצע, רק 399.99 שקלים בחנויות המובחרות) והאושר המוטורי בהישג יד.
בקשות אינסופיות
והילדים שלנו לא פראיירים. הם קלטו את ההתניה הזו והם פשוט מיישמים אותה בבקשות אינסופיות, ובתאוות צריכה שרק תלך ותתגבר. לא כי הם רעים, אלא כי זה מה שילדים מתוכנתים לעשות מתוקף התפתחותם השכלית: לאתר חוקיות בסביבה הקרובה שלהם ולשכפל אותה.
יש משהו נוח בלהחליף את ההורות שלך במצב צבירה של נותן שירות - האינטראקציות מהירות וקצרות, הפתרון הוא קונקרטי ולא עמום, ואפשר להשיג תחושת הקלה ושקט לשני הצדדים במחיר מוגדר.
הצד האפל של המשוואה, כמובן, הוא צד שכל נרקומן סטנדרטי מכיר היטב על בשרו: ברגע שצורך אחד סופק, ה-high הצרכני לא נמשך זמן רב מדי. צורך חדש יעלה, יתבע את סיפוקו, וההורים יפנו את משאביהם ומרצם למלא אותו במהירות. שכן, "אנחנו נותנים את הנשמה בשביל הילדים שלנו". במילים אחרות – הורה טוב הוא הורה שתמיד נכון לקריאה, שסניפיו פתוחים 24 שעות ביממה – ובחיוך. איכס.
כל הורה רואה אך ורק את הילד שלו
כל זה עוד כסף קטן לעומת מה שקורה לנו, ההורים, כשאנחנו מחליפים פוזיציה ולובשים את כובע הלקוח. אני לא מתכוון לסיטואציות של צרכנות אמיתית כגון החזרת צעצוע פגום לחנות וכיוצא באלה. אני מדבר על באופן הכללי שבו אנחנו מתייחסים לעולם הסובב בכלל ולמערכת החינוך בפרט. כאשר אנחנו מתקשרים עם מורות, מנהלות, גננות ושאר יצורים, עולה מגרוננו הדיברה ה-11- שילמתי, אז מגיע לי.
הילד קיבל 45 במתמטיקה? תלונה. הילדה חזרה מפורצפת מהגן? תלונה. המורה החדשה לא באה לי טוב בעין? תלונה, ואם אפשר גם נשגר אותה לחלל. מערכת החינוך כבר מזמן קלטה את המגמה, פועלת בהרמוניה סמויה עם ההורים, ומלקקת את ישבנם, והכול תחת שוט התחרות, תחרות תחרות.
אני מתנצל על הנימה הצינית שלי, כי יותר משזה מעצבן, זה עצוב. עצוב מאוד. הפכנו חברה כל כך אינדיבידואליסטית, עד שכל הורה רואה אך ורק את הילד שלו, בדיוק כפי שכל מוסד חינוכי יתמקד בראש ובראשונה בהישרדות שלו ובתדמית שהוא מקרין החוצה.
בעולם שמבוסס על שירות ולא על תוכן, שמדגיש פתרון בעיות נקודתי ומהיר ולא תהליכי למידה והתפתחות ארוכים ואיטיים, הקשר שלנו עם האנשים שכל כך חשובים לצמיחה הבריאה של הילד שלנו הלך והצטמצם, הלך והשתטח.
אני לא רוצה לסיים בפאנץ׳, אלא בהסתייגות - ההכללות שלי חוטאות להמון הורים טובים ואנשי חינוך מסורים. לא כולם כך. לעומת זאת, המגמה הצרכנית המבחילה הזו, חוששתני, היא בהחלט כאן, ונראה שהיא כאן כדי להישאר.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, אופטימיסט כרוני, ומעביר את הקורסים "לחשוב כמו פסיכולוג" ו"חשיבה יצירתית מעשית". הוא מאמין תמידי בעוצמתה של הרציונליות. שתדעו.
לפנייה לכתב/ת 
