"יש פצעים שהזמן לא מרפא". קטעים מיומן המסע של אור אסרף שנהרג בנפאל

אור אסרף , שנהרג ברעידת האדמה בנפאל , ניהל יומן שתיעד את הטיול במזרח – טיול שאליו יצא אחרי השחרור מהצבא, חודשים ספורים אחרי שלחם בצוק איתן ושם איבד את חבריו יובל דגן וטל יפרח . הקטע האחרון ביומן נכתב בערב יום הזיכרון בקטמנדו: "קיימים פצעים שהזמן אינו מרפא, אבל הוא מכווץ אותם לגודל המאפשר לחיות איתם. ערב השירים בבית חב"ד ריגש כמובן. התלבטתי אם לחטוף את הגיטרה ולהתחיל לנגן - וויתרתי. אני מצטער על זה. מוזר להיות כאן ולא בארץ - אבל עדיף. זה מרכך את היום הזה משמעותית". היומן נמצא בתרמילו של אור.

אחרי השבעה על אור פתחה אחותו אלה אסרף את היומן שתיעד את תחושותיו, מחשבותיו וקורותיו. הוא קופץ בין מחשבות על הלחימה בקיץ הקודם לבין הנופים שראה בווייטנאם, תאילנד ונפאל. כמעט כל רשומה שלו נקראת כמסר של צעיר שחווה יותר מדי אובדן בחייו הקצרים אבל זכה גם לחוות הרבה יופי ואושר, בייחוד ברגעיו האחרונים.

היומן נפתח בהקדשה צובטת לב: "אור היקר, לך לאט תגיע מהר". קצב הליכתו המהיר של אור הוא שהוביל אותו למפולת ענק של סלעים ואדמה. "הוא הלך מהר ולא הגיע", אומרת אחותו אלה.

"הוא דווקא הגיע", קובע אביו פטריק, שנסע יחד עם הצוות של בנו לנפאל ההרוסה כדי להחזיר את אור הביתה. "קיבלנו את היומן בבוקר ההמראה לארץ מהשגרירות. לא ידעתי שהוא מנהל יומן. הוא רצה להספיק, להספיק ולהספיק. כנראה בערבים הוא מצא זמן לעצמו לכתוב".

"חשבתי מה היה קורה אם אני הייתי נהרג"(צילום: הרצל יוסף)

אחותו ואביו של אור עם היומן שכתב בנפאל(צילום: הרצל יוסף)

29 בדצמבר 2014, קו-טאו

מביט על הסלע הזה באמצע הים - וחושב לי שאין מקום אחר בעולם - יורד עליי גשם ובכלל לא קר - מסתכל על החוף זה קרוב למושלם - השמש ועצי הדקל עושים לי טוב - חושב לעצמי לא רוצה לעזוב - מהבונגלו הכול כל כך שקט - אני לוקח מיד את העט ורושם - הרעש היחיד זה רוח הפרצים - השמחה האמיתית נמצאת בעצים - תנו לי רק עוד יום אחד - אני אפילו מוכן להישאר פה לבד - בקו טאו השמש לא נעלמת היא רק עושה הפסקות.

29 בדצמבר 2014, השעה 18:04

אתה פשוט עושה מה שבא לך ויעשה לך טוב באותו הרגע. הכול הולך פה כל כך לאט ורגוע. סיימנו לאכול. אני ופוקס ונשארנו לשבת עוד רבע שעה בשולחן, סתם בלי לדבר. שתקנו והסתכלנו על הים. ירד גשם ובכלל לא היה קר. כיף להסתובב בגשם ככה. אתה נהנה ממנו. זאת בהחלט אווירת הטיול.

"אני מוקסם מנפאל, כל כך כיף לי פה"(צילום: הרצל יוסף)

4 בינואר 2015, השעה 21:08

אתמול דיברתי עם המשפחה פעם ראשונה בווייבר איזה 20 דקות. זה היה כזה כיף. וואלה מתגעגע.

22 בינואר 2015, לואנג, פראבנג, לאוס, 16:26

רק היום שמתי לב שאתמול עברה חצי שנה מאז יובי ויפרח. אנ'לא מאמין. פאק. איך זה עבר כל כך מהר. פתאום קלטתי איפה אני, ואיפה הם, והמשפחות. איזה שוק. אשכרה המשכתי את חיי, כאשר חצי שנה אחורה נלחמנו בסמטאות של סג'עייה על חיינו. זה פשוט לא נקלט. כל התהליך הזה שעברנו, וגם אני - השבעה, הפציעה, החזרה לנעם (בת זוגו, א"ק), המצפור, התכנון לטיול. ועכשיו הנה אני פה, בלאוס. לא כל כך קל לעכל את זה, כשיובי ויפרח למעלה בשמים.

"לפני חצי שנה נלחמנו על חיינו בסמטאות סג'עייה"

5 בפברואר 2015, סליפינג באס להאנוי, 10:42

חשבתי על זה שאמשיך להודו. כשאחזור ביולי, לקראת ה- 21 מה ארגיש? איך השנה עברה כל כך מהר? איפה יובי ויפרח והמשפחות ואיפה אני? התחילו לרדת לי דמעות. חשבתי מה היה קורה אם זה היה אני שנהרג. איך מקבלים בשורה כזאת? איך ממשיכים? רק המחשבה על זה גרמה לי לבכות. באיזה עולם דפוק אנחנו חיים.

לונג ביץ', קורונג, קמבודיה, יום שישי בבוקר

זה כבר היום השישי או השביעי שלנו כאן והזמן טס. עוד כמה ימים הטיסה שלנו לנפאל. אני מת כבר להגיע לשם. קבעתי סופית את תאריך החזרה ל-18 ביולי. זהו זה, נכנס לטיול של 8 חודשים.

עד עכשיו זה הנוף הכי יפה שראיתי, בלונג ביץ'. חול זהב, מים תכלת, שקיעה ארוכה, רצועת חוף ארוכה מאוד, מאחוריך הרים ירוקים ויפים. עכשיו, ברגע זה ממש, אפשר לשמוע את השקט של הגלים. שקט, שלווה, רוגע, לא משנה מה מהם, הכול מקבלים כאן, במקום הזה בדיוק. פה באמת אפשר להתנתק מהכול ולעצור לחשוב.

תכנון הטיול של אור: "מומבאי - הביתה"(צילום: הרצל יוסף)

6 במרס 2015, בנגקוק, 4:12

חוסר מזל משווע. כמה חיכיתי לטיסה לנפאל. התרגשתי ובום - בוטל. אתה מתכנן ואלוהים למעלה צוחק.

9 במרס 2015, קטמנדו

כשטסנו מעל נפאל ראו את כל ההרים המושלגים, זה היה מדהים. נחתנו ביום שמשי יפה. איך שיצאנו משדה התעופה הרגשנו את האווירה הטובה שיש בנפאל. קטמנדו עיר מגניבה ממש. המקום הזה עושה לי טוב. בית חב"ד בקטמנדו מיוחד, מרגיש הכי ביתי בעולם.

מונג נוי, 22:07

בשיט שמתי לב לנופים המדהימים! נראה לי הכי יפים בלאוס עד עכשיו. הרים ענקיים, כל כך הרבה ירוק, והנהר המדהים שבו שטנו. המקום ממש אינטימי, אין הרבה אנשים. אני ממש מבסוט על הגיחה הזאת למונג נוי. הבונגלו המדהים שלנו עם המרפסת והערסלים שצופים לנהר ולהרים הענקיים. בבוקר קמנו ועשינו קפה נחלה, ושמענו מוזיקה ישראלית. אחחח... הרגעים היותר טובים של הטיול.

17 במרס 2015, פוקרה

מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו... פשוט התאהבתי ב"ככלות הכול והתמונה". כשאני שומע את השיר הזה בלופים זה מחזק בי את הרצון לעשות את ההתנדבות בנפאל. בכללי אני בינתיים פשוט מוקסם מנפאל. כ"כ כיף לי פה. אווירה מדהימה, מדינה יפה. אנשים חמים ואוהבים. הישראליאדה פה טובה. הכול פשוט בנוי לישראלים ופתוח בשבילם. כל הסוכנויות. המסעדות ואפילו חנויות ברחוב. כל נפאלי יודע לפחות מילה או שתיים בעברית. היום יש יום שמש והרבה יותר יפה. בינתיים מחכים שמזג האוויר באנאפורנה ישתפר, ומקווים לצאת בשלישי או רביעי. יש כל כך הרבה לראות כאן. מזל שהארכתי ויש לי פה יותר זמן. מת להתחיל לטרק.  

אראונד אנאפורנה

יצאנו ב-8:40. אין ספק שזה היום הכי יפה בטרק! אחרי 10 דקות הליכה מצאנו אגם צלול. המים בצבע טורקיז ורואים את קרני השמש פוגעות בהם. אגם מדהים. המשכנו, והעלייה לג'יארו הייתה קשוחה. אבל הנוף שווה את זה. בג'יארו הצטלמנו עם החולצות של יובי ויפרח. עשינו פק"ל קפה כנהוג ויצאנו ברבע ל-12. המשכנו ללכת בנוף משוגע. כל 10 מטר זה רק משתפר. כל רגע מצלמים. יש נופים שקשה לתאר במילים.

ערב יום הזיכרון, קטמנדו

קיימים פצעים שהזמן אינו מרפא, אבל הוא מכווץ אותם לגודל המאפשר לחיות איתם. ערב השירים בבית חב"ד ריגש כמובן. התלבטתי אם לחטוף את הגיטרה ולהתחיל לנגן - וויתרתי. אני מצטער על זה. מוזר להיות כאן ולא בארץ - אבל עדיף. זה מרכך את היום הזה משמעותית.