אירופה שוקעת? כך תאבד יפן מיליוני תושבים
אם במערב מצטמצמת האוכלוסיה במדינות דוגמת גרמניה, איטליה ורוסיה אך ממשיכה לצמוח בישראל ובארה"ב, במזרח אסיה התופעה מתרחשת בכל מדינה שהגיעה לשגשוג כלכלי. לדוגמה, עד שנת 2050 צפויה יפן לאבד כ-10 מיליון תושבים. בעיר שיש בה פחות נכדים ויותר סבים וסבתות יש פחות אפשרויות כלכליות, ולכן יש צורך לחשוב אחרת על תכנון אורבני. תחזית
לכתבות נוספות בערוץ כלכלה :
היום, כאשר החקלאות משתכללת ומתגלים מקורות חלופיים לנפט, פחות ופחות אנשים נדרשים על מנת לספק משאבים לאוכלוסיה העצומה; וכאשר מרחבים עירוניים דוגמת אלה שסביב טוקיו, ניו יורק וגאונגז'ואו מאוכלסים בידי עשרות מיליוני אנשים, מתחזקת האמונה שלנו ביכולת להתמודד עם מסות של אנשים.
נכון, נתוני האו"ם מצביעים על המשך צמיחה באוכלוסיית העולם, והיא צפויה להגיע ל-9.5 מיליארד לפני שנת 2050, אך גידול זה מגיע בעיקרו מהמדינות העניות, בעיקר אלה הנמצאות ביבשת אפריקה שמדרום לסהרה. אגב, הן גם אלה שמייצאות אנשים אל מדינות השפע. בניגוד לכך, האוכלוסיה במדינות המפותחות יותר מצטמצמת במרבית המקרים, ולדבר יש משמעות על התכנון העירוני. ערים יורדות במספר תושביהן ומתעוררות שאלות של תיכנון ומתן פתרונות.
הדבר נוכח בצורה משמעותית במזרח אסיה אולי יותר מאשר בכל מקום אחר, והוא יילך ויחריף עם הזמן. ראשית כל, תופעת ההזדקנות של האוכלוסיה רחבה שם יותר מאשר בכל אזור אחר בעולם. אם במערב יורדת האוכלוסיה במדינות דוגמת גרמניה, איטליה ורוסיה אך ממשיכה לצמוח למשל בישראל ובארה"ב הרי שבמזרח אסיה התופעה הזאת מתרחשת בלי יוצא מן הכלל - בכל מדינה שהגיעה לשגשוג כלכלי. האוכלוסיה חיה יותר ויותר שנים, ורמת הילודה יורדת - ומגיעה לשיאים עולמיים בהונג קונג ובסינגפור, בקוריאה וגם ביפן.
סין: 400 מיליון עברו מהכפר אל העיר
נראה שבמזרח אסיה החיבור של שגשוג וצמצום המשפחה הוא מוחלט. נתוני ה-Population Reference Bureau מצביעים על כך שיפן היא המדינה המצטמצמת במהירות הגדולה ביותר, ועד שנת 2050 היא צפויה לאבד כ-10 מיליון תושבים. זה שווה להיקף האוכולסיה של עיר מרכזית שלמה, עיר לא קטנה כלל.
הקשישים אמנם מאריכים יותר ימים, אך הם לא יכולים לפצות בכך על הצמצום הדרסטי בגודל מחזורי הילודה של הצעירים. עיר שיש בה פחות נכדים ויותר סבים וסבתות, פותחת פחות אפשרויות כלכליות; יש בה פחות חברות טכנולוגיות; פחות חיי לילה ופחות אפשרויות בילוי. עיר שכזאת הופכת לפחות אטרקטיבית, והצעירים שהתמעטו בה עכשיו מצביעים ברגליים ונוטשים אותה. זה תהליך שמעצים את עצמו.
לאן הם עוברים, אותם צעירים? אל המגה-ערים כמובן. פעם חשבנו שהאינטרנט - המאפשר עבודה מרחוק - יגרום לחברות להיות וירטואליות ולשלוח את העובדים הרחק ממרכזי הערים. מסתבר שההיפך הוא הנכון. התעסוקה מתמקדת יותר ויותר בתחומים הדורשים התעדכנות מתמדת והתחככות באנשים המאפשרים חיבור אל אנשים, מימון וידע; תחומים כמו טכנולוגיה, פירסום, בידור, תקשורת וספורט.
בואו ניקח את סין בתור דוגמה. הסיני הצעיר המעוניין להתקדם מבין שעליו לפגוש את האנשים הנכונים, להיות נוכח באירועים הנכונים ולחוש את הטנדים החמים. לשם כך עליו להיות היכן שזה קורה: בשנגהאי, בבייג'ינג, בשנז'ן או בערים דומות להן. בינתיים יש מספיק סינים שיפרנסו את המעבר הזה. מאז ההיפתחות אל המערב השתנתה החברה הכפרית : כ-400 מיליון איש עברו בארץ הענקית הזאת מן הכפר אל העיר, ותוכניות הממשל נערכות להביא כ-100 מיליון נוספים בשנים הבאות. אבל אפילו מאגר האוכלוסיה הסינית אינו בלתי נגמר.
כבר היום ניתן לראות כי עיקר הנהירה היא אל הערים היותר בולטות, ואפשר לראות כי קיימת נהירה פנימית מן הערים מדרג שלישי ושני אל הערים מדרג ראשון. אבל כאשר ימוצו משאבי כוח האדם בכפרים, יתחילו הערים המשניות לאבד את תושביהן. זה כבר נראה באופק.
בארצות אחרות באסיה זה כבר לא אופק, אלא מציאות קיימת. ביפן מכיל המרחב העירוני העצום שסביב טוקיו כ-80 מיליון תושבים - למעלה ממחצית תושביה של ארץ השמש העולה - והוא ממשיך וצומח בהדרגה בזמן שבו ערים פריפריאליות ביפן יורדות במספר תושביהן. כך גם בקוריאה, שבה צומחים המרכזים הנמצאים בסיאול ובפוסאן, אך ערי הפריפריה הולכות ומידלדלות ומאבדות את תושביהן, בעיקר את הצעירים שבהם, לטובת המרכז.
חשוב לזכור את מה שנכתב מוקדם יותר במאמר: זה כדור שלג שרק צפוי להמשיך ולהתעצם. ככל שיעבור הזמן יהיו במדינות אלה - כמו גם בטאיוואן - פחות תושבים. הערים שמהן מתקיימת הגירה שלילית תיהפכנה לעוד פחות אטרקטיביות ממה שהן היום. ההגירה מהן תיגבר, הילודה בהן תמשיך לרדת עוד יותר מאשר הממוצע הכלל ארצי עקב היעדר צעירים, וחוזר חלילה.
התופעה קיימת גם במערב, וזה כולל את המדינות הנהנות מצמיחה מתמדת באוכלוסיה. בגרמניה, בעלת אחוז הילודה הקטן, מצטמצמות כשליש מהערים על פי הנתונים הלאומיים; בארה"ב ההולכת וגדלה זה קורה רק באחת מעשר ערים; ופרנסי ערים דוגמת דטרויט ופיטסבורג נאלצים לחשוב על פתרונות יצירתיים מאוד. אלא שראשי הערים בארצות המזרח נדרשים לעמוד בלב הסערה ההזו, והתופעה צפויה לפגוע בהן יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. לכן יש להן צורך לחשוב אחרת על תכנון אורבני.
בעיה זו לא קיימת בהודו, וגם לא נראית בה באופק, הילודה גבוהה, מאגר כוח האדם בכפרים עדיין לא התחיל להיות מנוצל, והתרבות הייחודית של הודו מציעה שאולי היא תעלה על נתיב שונה כאשר תהפוך לחברת שגשוג. בסינגפור לעומתה, עיר- מדינה שאמנם אין בה פריפריה אך יש בה בעיה של ילודה נמוכה בעיקר בקרב השכבות המשכילות יותר - מתקיים ניסיון להתמודד עם התופעה בעזרת טכניקות של עידוד נישואין בגיל צעיר ועידוד ריבוי ילדים - עד כה ללא הצלחה יתרה. סין, שחוזה את פני העתיד למרות שאצלה הצטמצמות הערים טרם החלה, פועלת על מנת לצמצם אשראי במשק, ולהוריד את מספר הבתים הנבנים. זאת על מנת למנוע עתיד של ערי רפאים, כפי שכבר קרה בה בימי בועת הנדל"ן.
סין גם פועלת בדרך שיכולה לעניין את שכנותיה - ותוכל לעניין את ראשי ערי הפיתוח בישראל. התכנון המרכזי שלה, הבא לידי ביטוי בתוכנית החומש, מייעד תפקידים ייחודיים לערים ולאזורים נתונים, ובכך היא הופכת ערי פריפריה לערי נישה, כלומר, לערים המתמחות בתחומים נותנים שתמשכנה למגנט אליה אנשים מתחומים אלה לאורך זמן. לדוגמה: העיר שיאן, המרכזת את תעשיית התעופה והחלל; צ'ינגדאו, המרכזת את תעשיית האלכוהול לסוגיו; ג'ילין, עם תעשיית הרכבות; וכך הלאה. זה אפשרי כמובן במדינה ריכוזית, שבה הממפלגה מחזיקה יד על כל ברז.
אחד הפתרונות: רכבת במהירות 350 קמ"ש
בערי לוויין ניתן למשוך אוכלוסיה על ידי יצירת מערכת של רכבות מהירות, שיאפשרו לתושביהן לעבוד במגה-ערים ביום ולחזור אליהן בלילה במהירות של 350 קמ"ש. זה עובד בטוקיו, זה עובד בשנגהאי ובמרכזים רבים נוספים - וזה הופך ערים דוגמת סוג'ו וננג'ינג לערים של איכות חיים סביב תחנת רכבת. גם בערים במדינות אחרות נעשו נסיונות לשפר את איכות החיים ואפשרויות העבודה: שופרו שירותי התחבורה הציבורית, שופרו תנאי המגורים ונעשים נסיונות למשוך חברות עתירות טכנולוגיה בעזרת תמריצים.
אלא שכל אלה פועלים בתוך משחק קצת אבוד מראש: עיר פריפריאלית מוצלחת יותר לא תמשוך את האוכלוסיה הנודדת אל המרכז הארצי אלא תושבים מערים בינוניות אחרות, והדבר רק מגלגל את הבעיה ממקום למקום.
אם לא יימצא פתרון שהוא רלוונטי גם לערים שאינן פרברים של עיר גדולה במיוחד, יהיה צורך לחשוב בדרך הסינית על פיזור מוקדי נישה ברחבי המדינה, או לחילופין להרוס בתי מגורים, ליישר את השטח ולפנות מקום לפארקים נרחבים בלב העיר - ובשלב מתקדם יותר אולי גם להשיב שטחים בפאתי הערים אל החקלאות ואל הטבע. האם יש מומחה לתכנון אורבני בקהל?
הכותב הוא יועץ עסקי ובין תרבותי לשוקי מזרח אסיה, יועץ ומרצה לעסקים באסיה , מחבר הספר "המדריך הישראלי לעסקים בסין"
לפנייה לכתב/ת 
