סטפן קרי - גולדן בוי
עם קליעה מושלמת ואגו קטן, ה-MVP של ה-NBA מחזיר את הכדורסל לימים שבהם שלטו כישרון, חן ויופי. סיפורו של הילד הצנום והצנוע שנולד באותה עיר כמו לברון ג'יימס, הגיע לגולדן סטייט ורחוק רק ארבעה ניצחונות מאליפות
לג'ק קרי מהעיירה הכפרית הקטנה והמבודדת גרוטוס שבווירג'יניה היו חמישה ילדים. ארבע בנות ובן. בכל שנה, כשהתקרבה חופשת הקיץ, ישב ג'ק עם אשתו, חואניטה, ויחד ניסו למצוא דרך להעסיק את הילד, דל. גם כדי שלא ישתגע משיעמום, וגם, בתקווה קלושה מאוד, כדי שארבע אחיותיו לא יתעללו בו.
באחד הקייצים בשנות ה-70 בנה ג'ק, חולה כדורסל שכמותו, סל על עמוד תאורה והתחיל לאמן את הבן שלו. הם היו רבים בקולי קולות על יסודות המשחק, דל בכה כמעט כל יום, אבל כשג'ק נעמד מתחת לסל והתחיל להחזיר לילד כדורים לקליעה, ידע דל שאבא מרוצה ולא היה מאושר ממנו בעולם.
במהלך הקיץ, בכל בוקר אחרי שג'ק וחואניטה יצאו מהבית, היו ארבע אחיותיו של דל דוחפות לו כדור ליד ונועלות אותו בחוץ. אם היה זורק לסל בשקט ולא מפריע להן לראות טלוויזיה, הן היו מוציאות לו סנדוויץ' בצהריים. חצי שעה לפני שההורים חזרו, הבנות היו פותחות את הדלת, נותנות לילד האומלל להיכנס הביתה, מחליפות לו חולצה ומשביעות אותו לא להגיד כלום לאמא ואבא.
דל באמת לא אמר כלום, גם כי פחד מהן, אבל גם כי בלבו פנימה הודה להן. כי בסל ההוא, מתחת למנורת רחוב שלפעמים דלקה ולפעמים לא, עמד דל קרי במשך שנים, בשמש, בשלג, בבוץ ובחושך וייצר את אחת הזריקות הנקיות והקטלניות שראתה ה-NBA.
ג’ק מת בגיל 58, מהתקף לב פתאומי, בדיוק כשהתיישב לראות את הבן שלו משחק במדי שארלוט נגד הלייקרס. דל חזר הביתה להלוויה, נכנס לחדר הישן שלו ולא יצא ממנו ימים. כשכבר יצא, הלך לסל הישן והתחיל לזרוק. בעגלת התינוק לידו ישב והביט בו בנו הבכור, וורדל סטפן קרי השני, שנולד באקרון, אוהיו בדיוק אותה אקרון של לברון ג'יימס וכשהיה בן שבועיים כבר לקחו אותו למשחק NBA.
בשנים שלאחר מכן, בכל פעם שדל וסוניה הביאו את הילדים לבקר את סבתא, ידעה חואניטה שאם היא רוצה לקבל נשיקה מהנכד, היא צריכה לעמוד בין המכונית של דל לחישוק הישן של ג'ק.
שם, על אותו סל מצ'וקמק, בזריקות מ־20 מטר, מהאסם, מהמדרגות בכניסה למטבח, החלה האגדה של סטפן קרי. שם למד לכדרר בין אבנים וחישוקי צמיגים, שם הקרש העקום והטבעת העקומה עוד יותר הכריחו אותו למצוא קשת גבוהה שתבטיח ירידה של הכדור בסוויש, כי בכל דרך אחרת הוא לא היה נכנס. שם למד לחפש ולמצוא דרכים יצירתיות להשיג נקודות. ואת כל זה עשה כשלפעמים, מהצד השני של הרחוב, מביטים בו דובים, וסטף ידע שאם הוא מחטיא הכדור עלול להתגלגל ליער ולא לחזור. מהמקום הזה גדל הילד שגרם פעם לאבא שלו לעזוב את המגרש באמצע משחק, כי לא היה לו נעים לראות את הבן שלו מביך יריבים.
טירונות אצל אבא
כשסטפן קרי יעלה מחר לפרקט הביתי שלו באוקלנד, למשחק הראשון בגמר הפלייאוף של ה־NBA, הוא בוודאי ירשה לעצמו חצי שניה של הנאה מהרגע. זה אף פעם לא היה מובן מאליו שיגיע לכאן.
למשל, בבית הספר הנוצרי בשארלוט, המאמן שלו, שון בראון, התרגל לפגישות עם סקאוטים של מכללות שבאו לראות את קרי, כי אמרו להם שהוא מוכשר, אבל ברגע שנתקלו במציאות בנער הקטן והצנום מיהרו להסביר למאמן מדוע חבל על הזמן. "בשלב מסוים זה כבר הפך להיות קומי", סיפר פעם בראון, "היינו אומרים להם 'אם אני מביא אותו עכשיו לאימון קבוצת הקולג' שלכם, הוא יהיה הקלעי הכי טוב במגרש. אתם לגמרי לא מבינים'".
אמא של קרי, סוניה, שהייתה שחקנית כדורעף בקולג', דווקא כן הבינה. היא ראתה מה יש בו, ורק תהתה מתי יצמח כבר. "היו לו כפות רגליים ענקיות, אבל הוא היה נמוך. הייתי מתפללת לאלוהים ואומרת לו: 'אתה לא יכול להשאיר אותו מצד אחד עם כאלה כפות רגליים ומצד שני כל כך נמוך'. ברגע שהוא התחיל לצמוח, נגמר הספק".
נגמר אצל אמא, לא אצל אבא. כשסטף הגיע לתיכון, דל החליט שהזריקה שלו, שאותה שיחרר אז מאזור הבטן, לא תביא אותו לשום מקום. הוא אמנם לא החטיא, אבל רק כשהיה פנוי. דל החליט להתחיל עם הבן שלו מאפס. זה היה סיוט לא קטן. סטפן קרי, שזורק 1,000 פעם עוד לפני שהאימון מתחיל כי הוא כל כך אוהב את זה, סיפר כי זו הייתה הפעם היחידה בחייו שבה שנא לזרוק לסל. שוב על סל אחד מחוץ לבית, הפעם בשארלוט, העביד דל את הבן שלו בפרך במשך קיץ שלם, העביר אותו טירונות ושינה לו את הזריקה לגמרי. סטפן הצעיר זרק לסל כל היום, חלק מהזמן עם דמעות בעיניים, אבל המשיך לזרוק.
הגובה ומבנה הגוף הותירו את קרי עם מעט הצעות ממכללות. בסופו של דבר בחר בקולג' הקטנטן דייוידסון מצפון קרוליינה, שם החל להיכתב המיתוס. ב־2008 לקח את דייוידסון לשמונה הגדולות בטורניר המכללות, עם מופעי שלשות שהפכו אותו לסנסציה לאומית. העובדה ששיחק כל השנה עם יד פגועה שנזקקה לניתוח הוכיחה כי יש לו גם את החוסן הפיזי והנפשי.
רק בשנה האחרונה במכללה עבר ממש לשחק כפוינט גארד, ולמרות שהגיע לדראפט 2009 עם מומנטום, ראה את מינסוטה בוחרת לפניו שני רכזים, ריקי רוביו וג'וני פלין (מי שמכיר היום את ג'וני פלין, צריך להתחיל למצוא לו חיים). הווריורס קפצו על המציאה בבחירה השביעית והחלו לבנות את הקבוצה סביבו.
זה לא היה קל. דון נלסון אהב אותו, אבל השחקנים הוותיקים במועדון המפסיד עשו למאמן הישיש את המוות. מונטה אליס אמר לכתבים כי הוא וקרי נמוכים וקטנים מכדי לשחק ביחד בקו האחורי, ומיד לאחר מכן הוריד נלסון משמעותית את מספר הדקות של קרי. זו הייתה שנה כל כך קשה לרוקי, שלפעמים הוא ישב לראות קלטות של עצמו מהקולג', רק כדי להזכיר לעצמו מה הוא מסוגל לעשות.
שלוש שנים לאחר מכן כבר הייתה שורה של ספקות סביב ההגנה שלו ויכולתו לשמור על הכדור, והוא גם פיתח בעיית קרסול כרונית. קרי הבין שהוא צריך סוויץ' מנטלי. בקיץ 2012 ביקר במחנה אימונים של קבוצת הפוטבול קרוליינה פנת'רס. הוא בילה יום שלם בישיבת קוורטרבקים וראה סרטים של קאם ניוטון, שמשחק בדיוק כמו פוינט גארד בכדורסל. קרי ראה בניוטון את מה שלא היה לו עד אותו רגע: היכולת לא לדאוג, לא להקשיב לרעש, לא להיות מוטרד. פשוט ליהנות. לחזור להיות על המגרש העקום מחוץ לבית של סבא.
בעונה שלאחר מכן זה כבר היה סטפן קרי שונה לגמרי, אבל עדיין כזה שצריך להוכיח שהוא לא עוד שחקן מצוין בליגה מלאה בשחקנים מצוינים. ב־2013, כשנשאר מחוץ לאולסטאר על חודם של כמה קולות, חבר משפחה אמר לאמא סוניה: "אל תקחי ללב, הוא שחקן טוב, אבל זה לא שהוא קובי או לברון או מישהו כזה". שנתיים אחרי, קרי מוכן להפוך לקובי או לברון או מישהו כזה.
בחזרה לעתיד
המספרים של קרי השנה כמובן מדהימים, הוא קטף את תואר ה־MVP של העונה, והפך את גולדן־סטייט מבדיחה לא מצחיקה לקבוצה במרחק ארבעה ניצחונות מאליפות.
אבל יותר מזה, קרי הוא מה שכולם מקווים שהוא העתיד של הכדורסל. חזרה לימים שבהם כישרון נטו, חן ויופי שלטו במשחק, שלא לדבר על מעט צנעת כוכבים.
מג'יק ג'ונסון שינה לגמרי את תפקיד הפוינט גארד וכל מי שבא אחריו היה מוצלח באספקטים מסוימים של העמדה, אבל סטפן קרי הוא גם סטיב נאש, גם ג'ון סטוקטון וגם אייזיאה תומאס מישהו שיכול לעשות הכל בעצמו, וגם לעשות את כולם סביבו טובים יותר. רק 1.91 מ' (בבוקר), רק 85 קילוגרם (בערב) ועדיין לגמרי בלתי ניתן לעצירה. שחקן שאחרי אחד הקסמים שלו העונה אמר ג'ף ואן־גאנדי, מאמן שאימן אינספור משחקים נגד מייקל ג'ורדן: "יכול להיות שזו הפעולה הכי גדולה שראיתי בחיי". כשהאולפן סביבו התחיל לצחוק, התעקש ואן־גאנדי: "אני רציני לגמרי".
"בכל פעם שסטף עושה את הדבר שלו", אמרה בשבוע שעבר דודה ג'קי, אחת האחיות שאימללו את הילד דל קרי, "אנחנו מדמיינים את אבא ג'ק בשמיים, אוסף את כל המלאכים וצועק להם: 'תראו, תראו את זה שם למטה, תראו מה עשיתי. אתם יודעים שאני התחלתי את כל זה, נכון?'".
לפנייה לכתב/ת 
