החבר שלא משאיר אותך לבד אף פעם - דיכאון

יש לי חבר, קוראים לו דיכאון.

אתם בטח מכירים אותו, הוא מבקר כמעט אצל כולם מדי פעם, אבל אצלי זה קצת שונה, אנחנו חברים הכי טובים. תמיד ביחד, כבר 10 שנים. בהתחלה הוא בא אלי כשהייתי נערה, והכנסתי אותו פנימה, כי חשבתי שזה גיל ההתבגרות, חברים כאלה זה בסדר. אבל זה לא היה בסדר. הוא השתלט לי על החיים, החברים האחרים, השיעורים, הציונים.

הוא רצה שנהיה רק שנינו, שנוכל לבכות ביחד כל היום במיטה. ואני? רציתי מה שהוא רצה, כי הוא מהחברים האלה, שגוררים אותך איתם. הוא ממכר, אני מתמכרת לו ושוקעת איתו, ופתאום לא מרגישה כלום, תחושה כזאת של ניתוק עילאי. אין רע, אין טוב, יש רק כלום. רק אני והחבר שלי. אין לימודים, אין עבודה, אין חברים, אין משפחה, אין כוח להכין אוכל או להתלבש, בעצם למה להתלבש, ממילא כל היום אנחנו במיטה. בוהים בתקרה וחושבים ביחד על כלום.

לאט לאט החבר הזה, שלא השאיר לי מקום לחברים אחרים, הביא איתו את החברים שלו- אשמה, בושה, שנאה עצמית וכאב. המון המון כאב. כל כך גדול היה הכאב שהוא והדיכאון מחקו את כולי, כמעט לא נשאר ממני כלום. וזה לא שלא ניסו להפריד בינינו- המשפחה, המטפלים, התרופות, החברים. אבל כשזה כזה קשר עמוק, מי יכול עליו?

עברנו הרבה זמן ביחד, רק שנינו.וכשיש הרבה זמן לחשוב, לאט לאט התחילו להגיע גם מחשבות אחרות. בהתחלה הדפתי אותן, אבל הן התחזקו יותר ויותר. מחשבות על חיים. האם בכלל יכולים להיות לי חיים? האם מגיע לי שיהיה לי עוד? שיהיה לי טוב? ומה עם עוד חברים, כמו אושר, סיפוק, הגשמה עצמית ותקווה? דיכאון לא אהב את החברים האלה.

הכנסתי מהחלון האחורי את תקווה

ואז יום אחד, דווקא כשהייתי במקום הכי נמוך, ואולי בעצם בגלל זה, ,החלטתי שאני בוחרת אחרת. ובשקט בשקט, הכנסתי מהחלון האחורי את תקווה. איתה הוא הכי לא מסתדר, אבל עכשיו היינו שתינו נגדו, ולאט לאט התחלנו לנצח. לנצח ולחיות. ולחיות ולחיות. וזה לא היה קל, כי הוא נאבק, ואני נפלתי לפעמים ורציתי לחזור אליו לתמיד, אבל תקווה, וחיים, ושמחה ואושר לא נתנו לי. הם הראו לי שאפשר אחרת, ובאמת שהיה אפשר.

התחלתי לקום לחיים חדשים עם כל החבורה - כולל הדיכאון. עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, הכרתי חברים אנושיים, צחקתי, נהניתי, נפלתי ושוב קמתי. קמתי כי עכשיו אנחנו עדיין חברים הכי טובים, אבל למדתי איך לחיות ביחד איתו. למדתי מה לעשות כשהוא מבקר- מתי להתקשר לחברה, חבר, לאמא,לאבא, מתי לאכול משהו מתוק, מתי לראות ביחד משהו בטלוויזיה, מתי לחזור למיטה לקצת זמן, מתי לבכות ביחד לזכר ימים שהיו ומתי לעצור אותו לרגע, ללכת לישון כי הוא ישן

עד מאוחר, או פשוט להגיד לו- די! יש לי חיים! תחזור כשאבקש ממך.

אז היום אני עדיין לא מרפה אבל עושה דברים אחרת. התחלתי ללכת לחדר כושר בעזרת תכנית "עמיתים" של החברה למתנ"סים הארצית ומשרד הבריאות. לשם אני הולכת לבד, כי דיכאון בכושר גרוע. אז שם אני מתאמנת כמו כולם. איזו הרגשה נפלאה. להיות בלעדיו לכמה שעות, בלי שהוא מלווה אותי, אחת מתוך עוד הרבה מתאמנים מיוזעים אחרים.

אני מבינה היום שהוא תמיד יישאר שם, אולי לא החבר הכי טוב או הכי אהוב אבל חבר, חבר ילדות כמעט. קשה להסביר, אבל למדתי להשתמש בו, בדיכאון, החברה שלי, להתקדם ל הלאה, לעבר חיים מלאים בהרבה מאוד דברים שהם לא הוא. לצאת מהמיטה, מהעבר, מהסבל, ולהתקרב לחלום, לתקווה, לעתיד הטוב שמגיע לי, שמגיע לכולנו- בעיקר למי שיש לו חברים שכאלה.  

• הכותבת, נעה, משתתפת בתכנית עמיתים להשתלבות מתמודדים עם מגבלה נפשית בקהילה מבית החברה למתנ"סים הארצית ובשת"פ עם משרד הבריאות, ומנחת סדנאות הסברה בתוכנית.
  

• בימים אלו נערכים אירועים החותמים את חודש המודעות העולמי לבריאות הנפש. אירוע השיא של חודש המודעות 'יוצרים במה'אירוע אומנות רב תחומי של תכנית עמיתים וביתא, בהשתתפות  24 אמנים ומיצגים, יתקיים היום, יום ה' ה-4 ביוני בשעה 19:30 במרכז 'ביתא' בירושלים.