מסוק, פירמידה ועפרה חזה: כשכוכבים באים בדרישות
אלאניס מוריסט ישנה על הרצפה ודיוויד בואי קיבל גלריה פרטית. חושבים שזה השיא? תחשבו שוב. ברוח מבול הופעות הקיץ הבינלאומיות, אספנו כמה מדרישות וגחמות האמנים הכי הזויות. אז מי השתזפה בעירום לעיני המצלמות ומי גרם למפיקת המופע להתאשפז? התשובות בתיק ההפקה
עונת הופעות הקיץ הבינלאומיות כבר בעיצומה, ובינינו - יש גם כאלו שבעבורם מדובר בהרבה יותר מהזדמנות לצפות בזמרי ענק מפזזים על הבמה בחום הישראלי. מאחורי השירים, ההיסטריה והפפארצי עומלים מפיקים ואנשי יחסי ציבור על משימה שגורל ההופעה קם ונופל עליה: לתפקד במשך מספר ימים כשומר, שמרטף, איתורן ומארח לכוכבי-על, המועדים כולם לקפריזות, רגשי נחיתות ושאר גחמות מורכבות לריצוי.
עוד בטרם נוחת הנשר על אדמת הארץ, נערכת ההפקה הישראלית עם שלב הריידר - אותה רשימת בקשות מופרכת לעיתים, שמעבירים אנשיו של המוזיקאי במטרה להפוך את שהותו לנסבלת ככל האפשר (כי לדלג בין ארצות ואזורי זמן כל כמה ימים לא נשמע כמו משימה מהנה כל כך).
זו יכולה להיות צנועה במיוחד - כמו במקרה של אריק קלפטון שלא דרש דבר כשהופיע באמפי קיסריה ב-1989, או כמו הבקשה היחידה של חברי הרד הוט צ'ילי פפרז, שהופיעו בישראל בקיץ 2012 והודיעו להפקה הישראלית שהם סומכים על קבלת הפנים שלה ורק ביקשו לאכול במסעדת "מחניודה" הירושלמית.
גם הדרישות הקולינריות של להקת הפיקסיז שביקרה בארץ בשנה שעברה היו צנועות במיוחד. הרוקרים הותיקים העדיפו ארוחות במזנונים של "אוכל ישראלי" על פני ישיבה מסעדות, כשלבסוף הושבו דווקא לאכול באברקסס. הזמר האוסטרלי ניק קייב, שהרבה לבקר בארץ בשנות התשעים, נמנה גם הוא עם הצנועים שבאורחים, כשבקשתו היחידה היתה לצאת לטיול ולטפס על ההרים בפארק תמנע.
לעומתו, חברי להקת מטאליקה שביקרו לראשונה בארץ ב-1993, הפגינו צניעות פחותה כשלא ביקשו להשתמש בשירותי הכביסה המקומיים - בעיקר משום שהקימו כאן חדר כביסה ענק שהגיע עמם, וכלל כ-9 מכונות כביסה ושלוש בנות שתפקדו ככובסות והמגהצות הפרטיות של סיבוב ההופעות.
רשימות אחרות יכולות להיות מעט מורכבות יותר. בריאן אדאמס למשל, ביקר בישראל ב-1998 והדגיש כמה חשוב לו לנטוע עצי זית בישראל, על שם בני משפחתו. בקשתו הביאה את ההפקה הישראלית לשתף פעולה עם קק"ל. עד היום יש חלקת יער ליד ירושלים הנושאת את שמו של הזמר. אלטון ג'ון, חובב אמנות זכוכית ידוע, דרש וקיבל גלריה שלמה שהוקמה עבורו בבאקסטייג', אותה הקים אוצר שמונה במיוחד והציג בה שלל עבודות של אומנים ישראליים.
כשדיוויד בואי נחת בישראל ב-1996 הוא זכה מאחורי הקלעים בפארק הירקון במתחם שכלל בריכה, ציליות, חדר כושר, שלושה חדרי הלבשה עם קונטיינרים עמוסי בגדים וגלריית ציור שהוקמה במקום לבקשתו. בקשה נוספת של בואי (שהגיע לישראל כששיערו צבוע במה שהוגדר אז כ"ג'ינג' תפוזינה עז" וננעל עם צוותו בשדה דב מכיוון שהשומר יצא לארוחת צהריים) היתה להיות מוקף באוכל, מיצים ושייקים טבעיים.
דרישתו המרכזית של לאונרד כהן, שנחשב לאחד האומנים היותר מסוגרים, היתה שלא לקבל חדר פרטי ולשבת בחברת אנשים שהוא אוהב - לא בחברת זרים.
רובי וויליאמס שהופיע אצלנו בחודש שעבר, ביקש לעומתו מההפקה הישראלית לאתר סטייליסטית שתלווה את אשתו למסע קניות בישראל. בסופו של דבר, זו לא נעזרה בשירותיה, בעוד שרובי עצמו הסתגר בחדר המלון לאורך רוב הביקור - מה שלא מנע ממנו להחמיא לקהל הישראלי מעל במת פארק הירקון על ארצו הנהדרת והיפה. למרות זאת, כל נהגי ההפקה של וויליאמס, לרבות נהגי הצוות, הוחתמו על חוזים נוקשים האוסרים עליהם לספר במשך תקופה ארוכה כי עבדו עמו.
הבקשה הבעייתית ביותר הגיעה מכיוונו של הזמר פול יאנג, שבביקורו בארץ ביקש לפגוש את עפרה חזה - 9 שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. אולם את שיא השיאים שבר כמובן רוג'ר ווטרס, איש פינק פלויד בעבר ושונא ישראל בהווה. ווטרס, שכונה על ידי מספר גורמים הפקתיים כ"שיא הגועל", ביקש כזכור לקיים את הופעתו בישראל ב-2006 במקום שיסמל את שלום ואחווה בין ישראלים ופלסטינים.
לצורך כך נאלץ מפיק המופע שוקי וויס לרכוש ולקצור בטרם עת שדות חומוס באזור נווה שלום. לאחר שצוות אדיר עבד ימים כלילות בחום הישראלי לטובת הקמת מתחם ההופעה, הגיע למקום המוזיקאי במסוקו הפרטי וביקש לפנות את חדר האוכל המאולתר בו סעדו עובדי ההפקה (על אף שהוקם עבורו חדר פרטי) - זאת על מנת שיוכל לאכול לבדו בחדר שגודלו כ-700 מטרים.
עד למועד ההופעה הוא ביקש לנטוע עץ למען השלום, אך שלא כמו בריאן אדאמס - החליט לא להגיע למעמד הנטיעה, שכלל גם חלק אמנותי עם מופע ריקודי הורה בשילוב דבקה שהקדישו לו עשרות ילדים ערבים ויהודים. לבמה הוא עלה עם פלייבק מלא, ובבסופה, בעוד שבאי ההופעה נאלצו לעמוד שעות בפקקים, ווטרס עצמו עלה על מסוק ונמלט במהירות.
"יש להקה שביקשה תחתונים של H&M להחלפה מיד לאחר המופע ואחרת שביקשה סוכריות M&M ושנוציא את כל השחורות. אבל אלה משחקים של פעם - היום זה כבר לא ממש ככה", מספר ווייס, מהמפיקים הותיקים בישראל. וייס, אחד האנשים שבנו את התשתית לתרבות ההופעות הבינלאומיות, ראה כבר כמה ריידרים מוגזמים בחייו. אלו, הוא טוען, הולכים אלה ונהיים נחלת העבר ומפנים מקומם לרשימת בקשות הגיונית ופונקציונלית יותר.
"היום הכל הפך להיות נורא מקצועי, מאוד מסודר. היום בקשה נורא פופולרית היא חדר כושר. בעיקר משגיחים היום על תזונה נכונה ואורח חיים בריא יותר שעוזר להם להתמודד עם המעבר בין הארצות והג'טלגים. הדברים השתנו".
יש בקשות מהשנים האחרונות שבכל זאת הפתיעו אותך?
"מיק ג'אגר, אני חושב, הוא דוגמה בולטת. בגיל 70 הוא שיא הבליין, ממש היפסטר - כל היום היה במסעדות ובמסיבות. הוא שאל אותנו איפה נמצאות המסיבות הטובות וקיפץ בין שתיים או שלוש מסיבות ושני ברים. קית' ריצ'ארדס, לעומתו, רק טייל בירושלים ובים המלח עם המשפחה. מפתיע מאוד".
גם לטענתו של המפיק אודי אפלבוים, עידן הפרדת הסוכריות נמצא מאחורינו. "בסופו של דבר הם בני אדם - נוסעים הרבה ורוצים להרגיש בנוח, לא רוצים שתוריד בשבילם את הירח אלא לבוא לעשות את העבודה. הם נורא מקצועיים, זה לא חלטורה".
"למזלי לא יצא לי להתעסק עם דרישות מגוחכות. ליידי גאגא ביקשה ציפיות לכריות ממשי ובצבע ספציפי, אלאניס מוריסט ישנה על הרצפה כנראה מסיבות של פנג שואי וג'סטין טימברלייק ביקש וקיבל שולחן פינג פונג שעד היום נמצא אצלי במשרד. עשינו פה כבר כמה טורנירים של טניס שולחן. יש דברים חריגים, בוא לא נטעה, אבל הרוב הם אנשים שבאים לעבוד.
"חשוב להם הסאונד, הבמה, האולם - חשוב שיראה וישמע טוב. זו הקריירה שלהם. הם מבינים שהם צריכים את המפיקים ביחד איתם, אנחנו גוף אחד. חשוב להם שאנחנו נצליח. מה שמעניין אותם זה בדרך כלל לבקר ירושלים ובעיקר לנוח לקראת המופע. ביום המופע אין עם מי לדבר - הם רוצים את השקט שלהם, מסתגרים בחדרים, נחים ומתארגנים למופע. אין שיגעון, אין כלום".
אתה יכול להסביר את השינוי?
"זה הפך למקצוע אמיתי. הם מבינים היום שזה עסק כלכלי לכל דבר ובעסק הזה עובדים אצלם רק בטור למעלה ממאה איש. הם מבינים שיש עליהם אחריות גדולה, מסתכלים על עצמם כאנשי מקצוע. זה שהוא שר על הבמה לא אומר שהוא יכול או רוצה להתנהג כמו איזה חלטוריסט - האימאג' שלו נורא חשוב".
זה בטח גם קשור לירידה במכירות האלבומים בעשורים האחרונים.
"פעם הם היו מרוויחים הרבה מאוד כסף מתקליטים, היום הכסף מגיע מסיבוב ההופעות. הם מבינים שזו העבודה שלהם והם לא יכולים לאכזב קהל. אם יצא דיבור שפה ושם היתה הופעה חרא לא יקנו כרטיסים והלכה הקריירה. הם נותנים את המקסימום. הם לא באים לעבודה הם באים לעבוד, אין חארטות".
ועדיין, פה ושם ייצור המוזיקאי האקראי - או במקרה הבא, אדם מפמלייתו - תקרית לא צפויה עבור המארגנים המקומיים. עבור אשת יחסי הציבור נידר עוז, היה זה ביקורו של אוזי אוסבורן ב-2010 שהותיר אותה לא מוכנה לדרישה מוזרה.
"אוזי הגיע לארץ וקיבלתי אותו ואת אשתו שרון בשדה התעופה כדי לקחת אותם למסיבת עיתונאים במלון, כשפתאום היא ניגשה אלי ושאלה אותי מאיפה השמלה שלבשתי", נזכרת עוז. "זו היתה שמלה אתנית בצבע שחור לבן. כשעניתי לה שקניתי אותה בחו"ל היא אמרה לי 'אוקי אשמח ללבוש אותה'. בתחלה חשבתי שהיא צוחקת, אז צחקתי בעצמי ואמרתי 'כן, היא באמת נורא יפה'.
"פתאום היא אמרה לי 'לא לא, אני באמת רצינית, את יכולה להביא לי את השמלה הזו למסיבת העיתונאים?'. לבשתי מתחת רק תחתית, אבל היא התעקשה ואמרה 'זה בסדר, כולם פה מכירים אותך, אני חייבת לקחת אותה לעצמי'".
"באמת נתתי לה את השמלה ונשארתי עם שמלת תחתית שחורה. היא פשוט הפשיטה אותי! ככה העברתי את מסיבת העיתונאים. אגב, היא גם לא החזירה לי אותה אף פעם אבל בינינו - זו היתה שמלה של 20 שקלים מבנגקוק אז לא נורא. בסופו של דבר, היא גם בכלל לא לבשה את השמלה".
הביקור של הזמרת ברברה סטרייסנד בישראל ב-2013 ראה את עוז מוקפצת מארוחת צהריים, על מנת לסעוד עמה ולהקריא לה את הביקורות שהתפרסמו עליה למחרת הופעתה. "להרגשתי, כל העולם הזה הוא בסופו של דבר להיות בייביסיטר", אומרת אשת היח"צ מורן מאיר. "הרבה פעמים זו מערכת יחסים של גנן וילדים. הם מנסים לשבור גבולות, אתה מנסה להשיג את מה שאתה רוצה וזה מלחיץ, אבל בסופו של דבר גם נורא מצחיק".
בין שלל רגעי הפאניקה וההיסטריה שסיפקו לה כשרונות מחו"ל, מונה מאיר את הפעם בה נעלם סולן להקת פיית' נו מור, רגעים לפני שהיה אמור להתארח בספיישל בגלי צה"ל. השנה היתה 1997, הימים ימי טרום סלולר. אחרי חיפוש רגלי איתרו מאיר וחבריה את פאתון ביפו, מכל המקומות, לשם הגיע ברגל ונתקל במסעדת הדגים "מרגרט תייר" שכבשה אותו בצבעוניותה.
גם ביורק, שביקרה בארץ ב-1996, סיפקה למפיקי הופעתה הפתעה, כשלאחר שביקשה להשתכן הרחק מעיני הפפראצי ושוכנה במלון דן קיסריה - ירדה לחוף ציבורי במקום והשתזפה בעירום, אל מול עדשות.
ברוב המקרים, האומנים יעדיפו לבקש סליחה מאשר לבקש רשות, ולרוב התגובה להיסטריה שיצרו תסתכם ב"או, סורי" לקוני. בביקור של אלאניסט מוריסט בישראל בשנת 2000 היו אלו דווקא המארחים שנאלצו להתנצל בפני להקת החימום סופרגראס. אלו הופתעו לגלות כי במחוזותינו הם נחשבים למופע החימום של מוריסט, פרט מידע שלא ידעו בטרם המופע. המטרה מכאן היתה להסיט את שאלות העיתונאים שראיינו אותם מנושא אלאניס ולמקדם בלהקה עצמה.
והיה כמובן את מקרה ההתחשמלות של הקלידן הבריטי ריק וויקמן, במהלך בדיקת סאונד שהתקיימה ביום הופעתו הגשום. התקרית הצריכה אמבולנס והולידה חוק שנכתב בדמו אשר לא מאפשר לאומן לעלות לבמה בגשם ללא אישור מהנדס בטיחות. על ההימלטות של אלטון ג'ון מצלמי הפפראצי הישראלים (תוך דילוג מעל ספה), כל הדרך אל ביתו שבריביירה הצרפתית, והתיווך של שמעון פרס במטרה שישוב לישראל - עוד ילמדו בספר ההוראות למפיק העל שטרם נכתב.
קלישאות הרוקנ'רול הנפוצות ביותר הן אלו שעוסקות בהרס והשחתה, וגם כאלה חווינו כאן ברמות משתנות. המסיבה הפרועה של חברי ג'יינז אדיקשן במלון שרתון הפגישה בין חברי הלהקה לבין ידועניות ישראליות, בעוד שאת השיא (ולא רק אותו) שברו חברי להקת האנוי רוקס בשנות השמונים. הנזק שנגרם נאמד אז בכ-40 אלף דולר.
חברי הלהקה לא ממש יכלו להסביר את פרץ הונדליזם, ונאלצו לחזות בשוקי וייס מחזיק בכרטיסי האשראי שלהם בני ערובה ומונע מהם לצאת מהארץ, עד ששילמו בעצמם על הנזקים. מיותר לציין שהחברים גם לא ראו רווחים משבוע ההוללות שלהם בישראל.
מי שאספה לאורך השנים סיפורים רבים היא מנהלת האומנים ויועצת התקשורת רונית ארבל. ארבל מבטיחה לכתוב ספר על חוויותיה מביקורי המוזיקאים הגדולים בעולם - שכוללות בין היתר התמודדות עם גחמת רגע של בוב דילן שביקש לבקר את הפירמידות במצרים באוטבוס, לחמוק מחלון חדרו באמצעות סולם ולהגיע למתחם ההופעה כשהוא לובש את בגדי חברת האבטחה.
"הוא באמת היה חולה רוח, מנותק לחלוטין. אני לא חושבת שהוא ידע בכלל מה קורה איתו", היא מספרת. "אחרי הביקור שלו בישראל התאשפזתי בבית חולים יומיים. הוא היה מאוד לא צפוי, וכל כלי התקשורת הישראלים חשבו שאני משקרת להם.
"מי שהגיע לשדה חשב שהברחנו אותו בדרך צדדית ומי שהגיע לצלם במלון חשב שאנחנו מלינים אותו במלון אחר. לאורך כל הדרך היה נדמה שאנחנו מעבירים אינפורמציה לא אמינה כדי להסתיר את הלוקיישן והמקום האמיתי שהוא נמצא בו, אלא שבעצמנו לא ממש הבנו איפה הוא נמצא וגם די היינו מבוהלים שהוא לא יגיע לבאלאנס".
גם המקרה החריג של ביקור הצמד יוריתמיקס במחוזותינו ב-1987 לא ישכח במהרה. אנני לנוקס ודייב סטיוארט הגיעו לכאן בשיא תהליך הגירושין המכוער שלהם, כשסטיוארט חונך כבר חברה חדשה שהגיעה עמו. הנאהבים הטריים דרשו וקיבלו מסוק שייקח אותם בחצות הליל לאילת ואילו לנוקס, שהיתה זו עבורה תקופה טראומטית, דרשה לקבל כל דבר שהזוג קיבל.
סטיוארט ולנוקס תקשרו אז אך ורק באמצעות מפיקים, וגם במסיבת העיתונאים (אליה הגיעה לנקוס באיחור משמעותי לאחר שהתעקשה לחמצן את שיערה דווקא באותו הבוקר) העדיפו שלא לענות על שאלות העיתונאים ופשוט לשיר ולנגן יחד.
בין שלל הסיפורים המטורפים מתחבאים גם כמה רגעים אנושיים עצובים, טרגדיות קטנות ושוברות לב שמביאות להבנה כי אולי, בסופו של דבר וחרף ההצלחה, ההערצה והכסף הרב הכרוכים בהם - חיי הכוכבנות לא בהכרח זוהרים אחרי הכל.
"הביקור של מייקל ג'קסון בישראל ב-1993 היה עבורי אחד הסיפורים הכי עצובים", נזכרת ארבל. "הוא היה בשיאו אז וכדי להבריח אותו מהמעריצים נהגנו בו כפי שנוהגים בכוכבי הענק והברחנו אותו דרך הכניסה האחורית של המלון. לא מדובר בכניסה מפוארת אלא בכניסה דרך חדר הזבל של המלון.
"לקראת הערב שמענו צרחות איומות מכיוון הסוויטה שלו. בידעבד התברר שהוא עשה שיחה מאוד קשה עם המנהל שלו ואמר לו שנמאס לו, שהוא רוצה לצאת, רוצה לבלות ולראות עולם. דווקא כשהוא נחת בישראל הוא נשבר. המשפט שנחרט בי היה שנמאס לו להיכנס לכל בתי המלון הכי מפוארים בעולם דרך חדר הזבל.
"חיים סלוצקי שהפיק את המופע, החליט עקב כך לפנות את הלונה פארק שהיה בבעלותו לטובת בילוי של 4-5 שעות של מייקל לבדו. בהמשך הוא רצה לעשות קניות וסגרו חצי דיזנגוף סנטר בשבילו".
"להופעה עצמה הגיעו 60 אלף איש, מספר מאוד נדיר", ממשיכה ארבל. "בארץ יש מנהג שבתום הופעות גדולות יורים זיקוקין דינור ומייקל, שהיה אמור לברוח מהמתחם מיד עם תום השיר האחרון, רצה להישאר לראות את הזיקוקים. שומרי הראש שלו דחפו אותו לאוטו והוא התעקש לצאת החוצה ונאבק בהם. ככשומרים דוחפים אדם לאוטו זה לא נעשה בעדינות ובנימוס, כך שהיתה שם דרמה גדולה מאוד. בסופו של דבר לא אפשרו לו לראות את הזיקוקים.
"זו היתה הנקודה בה הבנתי כמה הדבר הזה לא באמת כיף. אתה באמת עובד הרבה שנים כדי להיות במעמד הזה אבל יש בו דברים מאוד כואבים. אין לך שום אפשרות לחיות את החיים האמיתיים. אתה בחיים לא תראה את הלובי של בית המלון. למי שרואה את זה מבחוץ זה נשמע ממש 'וואו' אבל הסיפור של מייקל שהביא אותי לחשוב שאולי כל זה לא באמת שווה".
