ילדי ההתנתקות: "ראיתי את אבא נשבר"

כשהתקבלה ההחלטה להוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות ב-2005, הם היו בסך ילדים קטנים, בני 8 ו-9 שהתגוררו ביישובים הישראלים ברצועת עזה. הם הביטו על הנעשה דרך עיניים של ילדים קטנים ולא ממש הבינו את עוצמת הרגע, שבמרכזו הם נמצאים. ברקע גברו הקולות והאזהרות מחשש לקרע בעם, ודאגה מכך שדור שלם של מפונים "לא יסלח" על המהלך השנוי במחלוקת. מפעם לפעם אף עלתה שאלת הגיוס והיחס לצה"ל בקרב המפונים, בעקבות מעורבות הצבא בפינוי התושבים.

10 שנים אחרי, ynet הפגיש כמה צעירים שהיו ילדים בזמן הפינוי, וכיום ניצבים בפני גיוס לצה"ל ושירות לאומי ובשבועות הקרובים נביא את סיפורם המלא. הם נפגשו על דיונת חול גדולה מול הרצועה, הביטו אל מעבר לגדר ונזכרו בבתים שלהם. הוריהם ניסו בכל כוחם למנוע מהם את מראות וקולות המחאה, הפינוי הפיזי והאלימות, אך לעיתים זה היה בלתי נמנע. הילדים שהפכו נערים נוצרים בליבם זיכרונות כואבים וטראומתיים.

אליהו מור יוסף (19) פונה עם משפחתו מנווה דקלים: "אני זוכר את אבא שלי סוגר את השער בדרמטיות. היה מתח, אווירה כבדה, לא הבנתי מה קורה, היו ויכוחים עם נהגי התובלה. אבא שלי לא דיבר ביום הפינוי, אבל ראיתי שהוא נשבר, שהוא איבד משהו. לא הבנתי את משמעות הפינוי, לא הבנתי מדוע צריך לעזוב את הבית. כשגדלתי הבנתי שנוצר קרע, ראיתי אנשים שירד להם החיוך

מהפנים. הייתה אווירה עצובה, אבל החלטנו להמשיך קדימה".

טל בכר (18) מהישוב ניסנית, היה בן 8 בעת ההתנתקתות: "לא ממש הבנתי מה קורה, הכל נראה לי מוזר, לקום ולעזוב את הבית שאהבתי. עד היום זה תופס אותי. כששואלים אותי איפה אני גר, אני אומר ניסנית. למרות כל מה שעברנו, אני רוצה לעשות שירות משמעותי. אין בי כעס על החיילים. אני גם אהיה חייל יום אחד ולא יודע כיצד אגיב אם יבקשו ממני לעשות משהו דומה".

ענבל זלינגר (19) פונתה מנווה דקלים: "אני מבחינתי עברתי משהו מאוד קשה, אין יום שאני לא נזכרת בבית בנווה דקלים. אחרי הגירוש היינו במלון שמונה חודשים ולא היה קל בכלל. לאימא שלי הייתה חנות בגוש והיא איבדה את הפרנסה שלה. הרבה שנים הלכתי בתחושה שאני לא שייכת לשום מקום, שאין לי בית, לפעמים גם היום. אבדה לי תחושת הבית".