גאים להציג: המלצות לפסטיבל הקולנוע הגאה

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה כבר ילד גדול. הוא נפתח במוצאי שבת כשהוא מציין השנה עשור, מציע בסינמטק תל אביב תוכנית עשירה ומגוונת קולנועית בת עשרה ימים עם סרטים באורך מלא מהארץ ומהעולם, סרטים קצרים, עלילתיים, תיעודיים, תחרויות ואורחים.

בין הסרטים בולטים "אני מייקל" של הבמאי ג'סטין קלי מציע עיבוד עלילתי למקרה אמיתי ומורכב: מייקל גלץ (אותו מגלם ג'יימס פרנקו), עורך דין, אקטיביסט גאה ודוקומנטריסט, המודיע יום אחד לבן זוגו, חבריו וקרוביו שהוא כבר לא הומו יותר. הסרט עוסק בין היתר במה הגילוי ההפוך הזה עושה לסביבה הקרובה שלו בכלל ולבן הזוג שלו בפרט, שמגולם על ידי זכארי קווינטו.

זה מפתיע: ג'יימס פרנקו וזכארי קווינטו מתנשקים ב"אני מייקל"

האחים הבמאים מייקל ופיטר ספיריג ("דיי ברייקרס") מביימים את אית'ן הוק בסרט המדע בדיוני "גורל ידוע מראש" שזכה בפרסי האקדמיה האוסטרלית. הוק מגלם סוכן שנוסע בזמן כדי לתפוס פושעים עוד לפני שביצעו את הפשע. בדרך הסרט עוסק לא רק במסע בזמן אלא גם במגדר ובמיניות.

ב-1998 יצא "סטודיו 54", סרטו הנוצץ של מארק כריסטופר. מי שצפה בו בזמנו זוכר משהו חוייתי בעיקר, עם עלילה די מפוזרת ושחקנים טובים. ביניהם היה ריאן פיליפה כצעיר שמגיע לעיר הגדולה ולמועדון הגדול והאיקוני ועובר בו מעין תהליך התבגרות, סלמה הייק ומייק מאיירס בהופעה מעולה ורצינית (ומאוד שונה מאוסטין פאוורס המזוהה איתו) בתור סטיב רובל, בעל המועדון.

השנה הסרט יצא מחדש, בגרסה ארוכה יותר ב-25 דקות שמובטח שתהיה לא מצונזרת, נועזת, צבעונית וסקסית יותר, וגם עם כמה שינויים, כולל בסיום. כאמור, לא מדובר בהכרח במופת עלילתי, אבל כן בסרט שבזמנו הציג נאמנה תקופה ומקום שהיה עבור חלק מהאנשים הכול, כשבחוץ מחכה להם שום דבר. זו הזדמנות מצוינת לראות אותו שוב למי שרוצה קצת דיסקו, וכמובן הזדמנות טובה למי שטרם ראה. הבמאי והמפיק מתארחים בפסטיבל וינהלו שיחה עם הקהל לאחר ההקרנה.

הטריילר של "סטודיו 54"

השנה יש גם מגוון של ייצוג ליצירה קולנועית גאה תוצרת הארץ. החל בתחרות סרטים קצרים, סרטים קצרים נוספים שנעשו בין היתר על ידי תיכוניסטים, שלושה סרטים קצרים של היוצרת נטעלי בראון, ועוד שבעה סרטים עלילתיים באורך מלא.

עוד בתוכנית שלושה סרטים מומלצים שבמרכזם נשים. "מרגריטה, עם קש" של שונאלי בוסה שביים סרט יוצא דופן מבחינת הייצוג שלו. במרכזו נמצאת לילה (קלקי קוצ'לין), צעירה שמתניידת בכיסא גלגלים בגלל שיתוק מוחין. היא בעלת כישרון מוזיקלי לא מבוטל, ועוברת תהליך של גילוי עצמי והתבגרות על המסך, בין הודו לניו יורק, אליה היא רוצה להגיע כדי ללמוד עוד, להיפתח ולהתפתח.

הייחוד של הסרט הוא באופן שבו הוא מטפל בדמות של נכה שמוגבלת מאוד פיזית. כמובן שהוא אינו מתעלם מכך, אבל לילה היא קודם כל דמות שלמה של צעירה עם רצונות, בעיות, לבטים ותשוקות. היא לומדת, היא טועה,

היא מתבלבלת, היא נמשכת ומושכת. כיסא הגלגלים שלה קיים, הוא חלק ממי שהיא, אבל הוא לא, בשום פנים ואופן, מה שמגדיר אותה.

הסרט מציג את לילה במערכות היחסים בחייה עם משפחתה האוהבת אך המעט שמרנית, עם חברה עיוורת מפקיסטן, ואת דרכה לגילוי זהותה המינית. הוא עושה כל זאת באופן מכבד, בצילום שמרגיש אינטימי מאוד ובהצגת חוויות גדולות אך גם קטנות ויומיומיות מחייה, בצורה שנשזרת לחוויה קולנועית אמיצה ומרגשת.

דזירה אקוואן כתבה, מביימת ומשחקת בתפקיד הראשי בסרט "התנהגות הולמת" שעוסק בצורה נעימה ומחויכת בנושא לא פשוט כלל. איך צעירה ניו יורקית ממשפחה איראנית מתמודדת עם היותה ביסקסואלית ובודדה, במיוחד אחרי פרידה כואבת מבת הזוג שלה. שירין (אקוואן) מדברת הרבה על הפרידה, במהלך הפרידה וגם לפני הפרידה - בסצנות שמשולבות בהווה שלה בפלאשבקים מרירים-מתוקים. למרות שהיא דברנית גדולה, היא לא מעיקה בשום צורה.

הטריילר של "התנהגות הולמת"

הדיאלוגים בסרט שנונים, כנים, ומלאים בהומור ובסלחנות כלפי דמות שעוברת פרידה שכל אחד ואחת יכולים להזדהות איתה. היא מנסה להמשיך הלאה, או לפחות לגרום לזוגתה לשעבר לקנא קצת, והצופים נחשפים למשפחתה - מולה היא עדיין בארון לחלוטין, לחברתה הטובה וההטרוסקסואלית ולאנשים נוספים שהיא פוגשת. בזמן שהיא מסתובבת בניו יורק, מנסה להפיג את הבדידות, היא מעבירה ייצוג ביסקסואלי מרענן, אמין ומבדר - גם כשהוא מציג הוויה כואבת.

מי שמפחד מחרקים מעופפים - קבלו אזהרה כנה - הסרט "הדוכס מבורגונדי" משופע באימג'ים ובמונטז'ים של רפרוף כנפיים ורחשי עשים, באופן מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. פיטר סטריקלנד ביים באנגלית את סידסה באבט קנודסן הדנית ("הממשלה") כמרצה על פרוקי הרגליים המעופפים בלילה. היא נמצאת במערכת יחסים סאדו מזוכיסטית עם מומחית אחרת (קיארה ד'אנה) והסרט מציג בפנינו את הקשיים במערכת היחסים שלהן.

הטריילר של "הדוכס מבורגונדי"

מה שנראה בהתחלה כמו קשר ארוטי עם כללים וגבולות ברורים הולך ונהיה מעיק, כאשר יחסי הכוחות בפועל בין שולטת ונשלטת, לפחות מבחינה רגשית, לא בהכרח עושים לשתיים טוב. גם מילת הביטחון כבר לא עושה את העבודה, ומיום ליום בין טקסים קטנים, קשירות ובגדים שנבחרו בקפידה קשה להבין איפה הזוגיות מספקת, ואיפה היא מפסיקה להרגיש כמו אהבה ומתחילה להרגיש כמו ניצול.

בדומה לביקורת על "50 גוונים של אפור", גם כאן אפשר להתווכח עד כמה הייצוג של מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית דומה למערכות כאלו בין שני בוגרים במציאות. כאן היא משמשת יותר כגילום סוריאליסטי של השאלה כמה רחוק מעצמנו נהיה מוכנים ללכת, למען מישהו שאנחנו אוהבים.