שיגעון גדלות / בלוג פלייאוף ה-NBA
הסדרה בין קליבלנד לגולדן סטייט לא תפגיש רק את דייויד בלאט עם סטיב קר או את לברון ג'יימס עם סטף קרי. יהיו בה גם שני שחקני הגנה משוגעים עם בורג משוחרר, כמו דריימונד גרין ואימאן שאמפרט, שיילחמו עד טיפת דמם האחרונה כדי לזכות באליפות הראשונה שלהם
כבר כמה שנים שסדרת גמר NBA לא עוררה כאן, אבל לא רק כאן, עניין כל כך מוגבר. הזמן שאנחנו נאלצים להמתין עד לטיפ אוף הראשון שלה מגביר את הצמא של כל חובב כדורסל באשר הוא לקרב ארוך ומלא באבק כוכבים, אבל גם ביצרים. ואם דיברתם על יצרים, הגיעה העת לדבר על שני שחקנים שמגיעים אלינו היישר ממדור השיגעונות הקרוב לביתכם, וכנראה שגם יעלו כמה גיצים במשחק הראשון בין חמישי לשישי (04:00, אוקלנד). קוראים להם דריימונד גרין ואימאן שאפמרט.
דריימונד גרין
גולדן סטייט היא סטף קרי וסטיב קר, היא קליי תומפסון והאוהדים החמים באוקלנד. אבל השנה, בדיוק כמו שהיא כל אלה, היא גם קצת דריימונד גרין. קצת הרבה.
לעוגן ההגנתי של הווריורס מניה גדולה בהצלחה של הקבוצה שלו העונה, ואחרי שנים בהן הוא לא קיבל הכרה על פועלו – הנסיקה של גולדן סטייט שמה אותו, גם אם באיחור מה, באור הזרקורים.
הוא מקבל מהם נפח נכבד, ובצדק. גרין הוא הלוחם הקשוח ביותר של הלוחמים, מאלה שנהוג לומר עליהם כי עבורו המטרה מקדשת את כל האמצעים, וזה לא יהיה דבר רע או לא מחמיא.
הוא מתרגם את הסיסמא השחוקה "עושה הכל על המגרש" למציאות. הקומבו-פורוורד שהתחיל את דרכו כשחקן תיכונים מעניין במישיגן באמת עושה הכל על המגרש. והכוונה ב"הכל" היא באמת להכל. גם דברים שלא קשורים לכדורסל נטו, אלא להבעת רגשות פומבית.
גרין לא מסתיר מהצופים בו מה שעובר עליו. הוא משתמש בכל ארסנל הפרצופים ושרירי הפנים שלו כדי להקרין החוצה מה שעובר עליו בפנים עם צעקות, הצקות, חשיפת שיניים והתגרות ביריבים. פעם אפילו לקח ביוזמתו פסק זמן, רק כדי שיוכל להרביץ בחבריו דברי תוכחה על כך שהם לא ממלאים את תפקידם על המגרש כראוי. טראש טוק מבחינתו הוא כלי לגיטימי. ובמלחמת ההתשה הקרובה שצפויה לקליבלנד החל מהלילה, גרין צריך להיספר על-ידי בלאט והצוות שלו בדיוק מהסיבה הזאת.
התחיל כהבטחה, התאכזב בדראפט
כמו כל סיפור סינדרלה שעשוי היטב, גם סיפורו של גרין לא מתחיל בתקופת הזוהר של גולדן סטייט. כשהיה בתיכון עבר סדרת חינוך קפדנית על-ידי אימו, שהתעקשה כי עליו להשיג ציונים טובים לפני שיתעסק בזוטות כמו כדורסל.
ב-NCAA הוא אמנם עשה רושם של הבטחה, אבל בהמשך נבלע בין ים הכישרונות והשחקנים עם היכולת האישית, שלא הייתה אצל גרין "בשלוף". כשהעמיד את עצמו לבחירה בדראפט אף קבוצה לא התלהבה לקחת אותו. גולדן סטייט אמנם שמה עליו את ידה, אבל לא השקיעה בו יותר מבחירה מספר 35 בסיבוב השני.
אז הוא פשוט עבד קשה, לא משהו חדש מבחינתו, וקיווה שיום אחד זה ישתלם לו. בסוף זה גם השתלם. עכשיו הוא רחוק סדרה אחת מטבעת ראשונה.
זו העונה השלישית סך הכל של גרין בליגה, אבל נראה כאילו הוא גדל לתוכה. את המסע שלו בה הוא לא החל כשחקן חמישייה, וב-2013, כרוקי, קיבל רק 13.4 דק' ממאמנו אז מארק ג'ונסון. הוא החזיר במספרים חלשים של 2.9 נק' לערב, 21 אחוזים לשלוש ו-3.3 ריב'. לא יותר מסותם חורים, בטח לא פקטור. לא "ארבע" קלאסי, אבל גם לא מספיק זריז כדי לשחק בעמדה שלוש. בקיצור, נופל בין הכיסאות ולא מספיק מורגש.
שנתיים אחרי, גרין הוא לא אותו שחקן. עקומת הצמיחה שלו מפעימה כמעט ביחס לזמן המועט שעבר. התפקיד שקיבל בתוך התמהיל של סטיב קר הוא מרכזי ויציב, ובהתאם לכך גם התפוקה שהוא מספק. לפי כל הסימנים הוא מרגיש בבית. במקרה שלו אלו לא רק 11.9 הנק' לערב בעונה הסדירה (וה-14 בפלייאוף) או הכדורים חוזרים (10.8 בממוצע לערב בפוסט סיזן). זה בעיקר מה שמסביב.
שר ההגנה
גרין אשף בכל הדברים הקטנים שלא מדברים עליהם בדו"חות הסטטיסטיקה שאחרי המשחקים. את חוסר האתלטיות הוא מחליף ברצון תמידי להיות לפני כולם. כמאמר הפתגם אין אצלו כמעט אף פעם יום חלש בהגנה, שהפכה לאהבתו הראשונה, מומחיותו הבלעדית והדבר שהוא עושה יותר מכולם ויותר טוב מחבריו.
במרוץ לתואר שחקן ההגנה של העונה סיים שני לקוואי לנארד, אבל זכה ביותר בחירות למקום הראשון מאנשי התקשורת שהשתתפו במשאל והפסיד על חודן של 16 נקודות.
השנה נראה כי הדרייב של גרין הוא מה שעושה אותו כל כך מיוחד. כל שאר הפלוסים שהוא מביא איתו הם רק תוצרים נלווים לרעב שלו למשחק. וכמו הרבה שחקני כדורסל "פסיכיים" לאורך ההיסטוריה, גם גרין הוא ספק כותרות מקצוען.
הוא לא חושש לדבר, וכשזה קורה סביר שלא נשמע ממנו קלישאות. את האמרה המוצלחת ביותר שלו העונה הוא סיפק כשנשאל על היכולת שלו להתמודד עם שחקנים חזקים ממנו. "אני בנוי לזה", אמר עם קריצה דריימונד גרינית. "ואוהב שהם בטוחים שיש להם מיס-מאץ'". לברון ג'יימס, שמעת?
אימאן שאמפרט
"ווריירס, אני יודע שיש לכם יתרון ביתיות, אבל אחרי שצפיתי ב'סן אנדראס' עם אשתי... אני מבקש שנוכל לשחק את כל ארבעת המשחקים בקליבלנד, בגלל שאין לי זמן לצונאמי. כשהווריירס יראו את הסרט, הם גם היו מעדיפים להפסיד כמה משחקים כדי שרוב המשחקים יהיו בקליבלנד" (אימאן שאפמרט מתחנן בפני ראשי גולדן סטייט להעתיק את מפגשי הסדרה לאוהיו אחרי צפייה בסרט האימה סן אנדראס).
אם רציתם סיפור שיתאר בצורה מקורית את אימאן שאמפרט, קיבלתם אותו בתזמון מדויק. הגארד של דייויד בלאט צפה בשובר הקופות החדש שבו קליפורניה מזעזעת משתי רעידות ענק ועוברת שורה של אסונות משנה לאחריהן, ונתן דרור לפחדיו (ההגיוניים בסך הכל, כן?) בציוץ הזוי בטוויטר. אחרי הכל, מדובר בעילה ראויה עבור המג'נון לפנות לאנשים הנכונים כדי לעשות משהו בנידון.
וזה אפילו לא הדבר הכי ביזארי שקרה איתו לאחרונה. לפני הפלייאוף הראפר-כדורסלן הלחין שיר מיוחד לרגל המשחקים המכריעים בשם "THE OFFS" כדי להכניס את חבריו לאווירה.
חלק בלתי מבוטל בהצלחה
כי כזה הוא אימאן שאמפרט. האיש עושה בערך כל מה שהוא רוצה, ומוותר על הפילטרים. על המגרש, לעומת זאת, האוהדים מקבלים שחקן שמוריד את מינוני הנונסנס (כי בכל זאת, לברון שם עין, וגם בלאט), ומתעסק בלעשות כל מה שצריך כדי שקליבלנד תנצח משחקים. עד עכשיו זה גם עבד לא רע בכלל.
הטרייד המשולש שקליבלנד עשתה בינואר עם ניו יורק ואוקהלומה הביא אליה את ג'יי אר סמית' ובאותה החבילה גם את הגנת הברזל של שאמפרט, זה שלברון אמר עליו פעם: "בכל פעם שהוא על הפרקט אתה צריך להגן על הכדור, אחרת הוא יחטוף לך אותו". לאט לאט גם תפס לעצמו מקום בחמישייה, אבל את מירב הפוקוס והמחמאות מקבלים נכון לעכשיו בעיקר הסווישים של חברו לניו יורק סמית', שעולה מהספסל וגונב את ההצגה עם מטווחים מחוץ לקשת.
הידית שלו משלוש חדה יותר (שאמפרט קולע משם ב-36.8 אחוזים בפלייאוף, סמית' ב-39.6) ותשומת הלב שמושך מהיריבה גבוהה יותר, אז זה לא באמת מפליא. אבל האם זה באמת צריך להיות כך?
התרומה והערך המוסף ששאמפרט מביא איתו לקאבס הם לא דבר שיש להקל בו ראש, ולכן התשובה היא: לא בהכרח. כי כמו שלסמית' חלק מרכזי בשיפור המערכתי שקליבלנד היטיבה לעשות בחודשיים האחרונים, המשקל הסגולי של שאמפרט בכך לא פָּחוּת ומגובה במספרים.
8 הנק' ו-3.6 הריב' שלו לערב צמחו בפלייאוף ל-10 ו-5.4 בהתאמה, שלא לדבר על כמות הדקות (25.4 לעומת 34.5) העולה. בקיצור, משחקן משלים משופר הוא הפך לחולייה מרכזית בשרשרת, שצריכה לתפקד היטב על מנת שתתגלגל בצורה חלקה וללא עצירות.
גולדן סטייט לא טעמה טעמו של הפסד במשחקים בהם הצליחה לצבור פער של 15 נקודות או יותר. את הנתון הזה צריך לשנן בעיקר שאמפרט, אחד השחקנים שהמערך ההגנתי של קליבלנד נשען עליו יותר מכל. הניו-יורקר לשעבר צריך להיות האיש שלוחץ על השאלטר כשההתקפה של גולדן סטייט מפיצה אור חזק מדי.
לא סתם בלאט דואג שהוא יהיה הכי קרוב אליו. "בצד אחד הוא ינעל אותך ובצד השני יגרום לך לשלם", אמר עליו בתחילת העונה חברו ג'יי אר סמית'. מול אלופת המערב זאת תהיה המטרה שלו: לעשות כמה שיותר בעיות לקרי ושות', ואחר-כך לא לשכוח גם לקלוע בצד השני.
לפנייה לכתב/ת 
