הטוב, הרע והמכוער: מה בלאט למד מהמשחק הראשון

אז משחק אחד מאחורינו בגמר פלייאוף ה-NBA, והוא מדגיש עד כמה הסדרה הזו יכולה להיות צמודה. למרות שגולדן סטייט נחשבה לפייבוריטית בסוכנויות ההימורים, קשה היה ללכת בקלות נגד קבוצה מצוינת כמו קליבלנד. ואחרי שלברון ג'יימס קלע 44 נקודות, ברור לגמרי שהוא לא מתכוון לתת לעסק להתפרק בלי שהוא יעשה משהו בנוגע לזה.

דייויד בלאט חי כרגע בסרט, אז הדרך הטובה ביותר לסגור משחק אחד ולהביט אל המשך הסדרה היא בסגנון קולנועי. אחרי 53 דקות ראשונות של אקשן בסגנון גמר NBA, הנה הטוב, הרע והמכוער.

חי בסרט. דייויד בלאט(צילום: רויטרס)

הטוב

אפשר להוריד את הראש אחרי ההפסד הצמוד ולהתייאש. אפשר גם להילחץ מהפציעה של קיירי ארווינג. אבל אסור בשום אופן להתעלם מכל הדברים שצריכים לתת לבלאט אופטימיות מסוימת לקראת ההמשך. רק משחק אחד עבר, ויש עוד סדרה ארוכה לפנינו.

ומעל הכל, בלאט צריך להיות מרוצה מההגנה שלו. אפילו ארווינג, לפני שהרס מחדש את הברך, נתן תצוגה לא אופיינית מבחינתו ולא ויתר לאף אחד. הקאבס הצליחו למנוע מהווריורס לרוץ במהלך המשחק גם בזכות מספר איבודים סביר (11, שלושה מהם בהארכה שהייתה סיפור שונה לגמרי), אבל בעיקר בגלל היערכות נכונה.

לברון מול קרי. הקאבס הקשו על הנעת הכדור של גולדן סטייט(צילום: רויטרס)

הנעת הכדור של גולדן סטייט הייתה תקועה בדקות רבות, במיוחד במחצית הראשונה, בזכות הרבה תנועה בהגנה. קליבלנד כמעט לא איפשרה את מהלכי החיתוך לצבע של הגארדים, שבדרך כלל מסתיימים בנקודות קלות מתחת לסל, וגם דחקה החוצה את הגבוהים של גולדן סטייט עם המון אגרסיביות, מה שהוציא אותם כמעט לחלוטין מהמשחק.

הגבוה האפקטיבי ביותר של המנצחים היה היחיד שמתאים לסגנון הזה, מאריס ספייטס, שקלע נקודות חשובות בג'אמפים מחצי מרחק. לעומתו, אנדרו בוגוט ופסטוס אזלי לא מצאו את עצמם בקרבות העמוקים יותר בקרבת הטבעת.

נקודות חשובות מחצי מרחק. ספייטס(צילום: AFP)

ברגע שהכדור לא זז מספיק, הזריקות הפכו קשות מהרגיל. האחוזים של קרי וקליי תומפסון מבחוץ לא היו מדהימים (2 מ-6 ו-3 מ-9 בהתאמה), ועם שומרים מצוינים בקו האחורי - שאמפרט, ג'יי.אר סמית' ומת'יו דלבדובה - יש לקליבלנד את היכולת להמשיך באותה אינטנסיביות. בקו הקדמי היא מתבטאת גם בכדורים חוזרים חשובים בהתקפה.

קליבלנד לא תזכה באליפות בדו קרב קליעות עם הווריורס, אין סיכוי לזה. הדרך שלה לחזור לעניינים היא להמשיך באותו הקו ההגנתי. אי אפשר להחזיק בו משחק שלם מול קבוצה עם איכויות התקפיות כמו גולדן סטייט, אבל אפשר לתסכל אותה מספיק דקות כדי להיות בעמדת ניצחון – וזה מה שקרה במשחק הזה.

אי אפשר לנצח את גולדן סטייט וקרי בקרב קליעות(צילום: AFP)

הרע

אפשר היה להחביא בקלות את בעיית הספסל מול בוסטון, שיקגו ואטלנטה, בגלל הבעיות של היריבות וההבלחות של דלבדובה. בגמר, הצרה הזו תחנוק את קליבלנד ואולי תביא למפלתה.

ב-60 דקות משותפות, שלושת המחליפים של קליבלנד קלעו יחד 9 נקודות, וכולן של סמית' – שלא בדיוק סיפק הופעה מזהירה עם 3 מ-13 מהשדה כולל 3 מ-10 משלוש. שני האחרים זרקו יחד רק פעם אחת לסל. ג'יימס ג'ונס לא היה מספיק טוב משני צדי המגרש כאשר שיחק בקו הקדמי בהרכב הנמוך, ודלבדובה בכלל לא חיפש לקלוע.

בעיקר צפו במשחק. הספסל המוגבל של קליבלנד.(צילום: רויטרס)

גולדן סטייט היא סיפור אחר. מספיק יהיה לומר שדייויד לי, שחקן יעיל במיוחד שיודע לקלוע בצבע ואוסף ריבאונדים להנאתו, לא קיבל אפילו שנייה. כמעט כל מי שסטיב קר שלף היה מצוין, במיוחד אנדרה איגודאלה שהעלים את בעיית העבירות של דריימונד גרין בהופעה פנטסטית. ספייטס תרם 8 נקודות ב-9 דקות, ומשדרג עוד יותר סוללת מחליפים מעולה, אחרי שפיספס חודש בגלל פציעה.

עם או בלי ארווינג, קליבלנד לא תוכל להגיע לשום מקום מול גולדן סטייט ללא התעלות של שחקן בלתי צפוי. רק שישה שחקנים קלעו עבור בלאט, ולברון היה אחראי לבדו לקרוב לחצי מהנקודות. זה יפה לסטטיסטיקה שלו, וגרוע מאוד עבור הקאבס. הווריורס יודעים לשחק גם נפלא בהגנה, ולא כל יום לברון יקלע ככה מול שומרים נהדרים.

היה מצוין במשחק מספר 1, יחזור לשני? ארווינג(צילום: AFP)

יש בכלל מישהו שבלאט יכול לשלוף? זה שורש הבעיה. זה לא שמאמן קליבלנד מחביא בקצה הספסל נשק סודי שהוא שמר למקרה הזה. פשוט אין לו את מי. קנדריק פרקינס ושון מריון לא יהפכו פתאום לצלפים. השחקן היחיד שבאמת יש לו פוטנציאל להתפוצץ הוא מייק מילר, אבל נראה שגם הוא וגם בלאט כבר ויתרו על הרעיון שהוא יתרום משהו לאליפות הזו.

וכך, הכל בעצם נשאר בידיים של סמית', ג'ונס ודלבדובה. בהנחה שטימופיי מוזגוב לא יקלע 16 נקודות בכל ערב, ויתקזז עם טריסטן תומפסון ושאמפרט שלא תרמו מספיק בהפסד, הכל מתנקז בחזרה אליהם. שתי שלשות רצופות של ג'ונס יכולות ליצור מומנטום. חדירה של דלבדובה (בחמישייה או מהספסל) יכולה לשנות משהו בשמירה. אחד מהערבים המטורפים של סמית' עשוי למוטט הגנה. מה שבטוח, אי אפשר לנטוש את לברון לבד בקרב הזה.

לא תרם מספיק. טריסטן תומפסון(צילום: EPA)

המכוער

במהלך הסדרה הקשה מול ממפיס, נראה היה לפרקים שגולדן סטייט התאהבה ברעיון של ההפגזות מבחוץ ונשענת עליו. אבל גם כשיצאה מהצרה בחצי הגמר, וגם בהופעה הנהדרת מול יוסטון בגמר המערב,

היא הראתה עד כמה היא מגוונת. קשה שלא להיזכר בכך כשרואים דווקא יריבה של הווריורס נופלת באותה מלכודת. אחוזים משלוש יכולים להביא לקאבס משחק אחד, אבל אי אפשר לסמוך עליהם. בהפסד הזה הם קלעו 9 מ-31, ונראו נואשים לעשות את הבריחה בדרך הזו.

הזריקות הרעות האלה מקשות על טריסטן תומפסון להשתלט על הכדורים החוזרים בהתקפה, ומבזבזות החזקות כדור יקרות. אם אפילו בשישה מהמקרים מישהו (שיעול, ג'יי.אר סמית', שיעול) היה מוותר על הזריקה ומנסה לחדור לסל או למסור לחבר בצבע, קליבלנד הייתה יכולה לסיים את המשחק לפני ההארכה.

זרק בעיקר בלוקים. ג'יי אר סמית'(צילום: AFP)

והרע מכולם בקטגוריה הזאת הוא לברון. ג'יימס ממשיך להפציץ משלוש, למרות שהוא עומד על 12 מ-68 בפלייאוף, רק 17.6 אחוז. נתון גרוע במיוחד, שמראה את ההתעקשות המיותרת שלו להכניס את עצמו לעניינים בהיבט הזה. עד כמה זה חשוב לו? במהלך הפגרה הארוכה בין גמר המזרח למשחק הזה, הוא הדגיש שיעבוד על הזריקה שלא נכנסת לו כמו שצריך. את 44 הנקודות הוא השיג עם שתי שלשות בלבד משמונה ניסיונות. כלומר, הוא פוגע בעצמו ובקבוצה עם הזריקות שכמעט לא הולכות לו, בזמן שמהלכים פיזיים יותר באזור הסל מביאים את התפוקה. חומר למחשבה.