בלאט לא אשם בפציעה של ארווינג / טור
בארה"ב ביקרו את המאמן על כך ששיתף את הרכז שלו במשך 43 דקות בהפסד לגולדן סטייט, וזאת למרות שהיה פצוע לאורך רוב הפלייאוף. הם רק שוכחים שההיסטוריה מלמדת כי בגמר ה-NBA לא עושים חשבונות. בטח לא עם סופרסטאר. שרון דוידוביץ' על הפרספקטיבה החדשה של קליבלנד
אחד ממשחקי הפלייאוף הזכורים ביותר אי פעם הוא משחק השפעת. אותו לילה ביוני 1997, בו קלע מייקל ג'ורדן 38 נק' ב-39 מעלות חום ואינפוזיה במחצית, כדי לנצח את יוטה בסולט לייק סיטי. זה מה שההיסטוריה זוכרת.
אך בשולי אותו סיפור, נשארה בצד הביקורת הגדולה על מאמן שיקגו דאז, פיל ג'קסון. אמרו כי הוא סיכן באופן חסר אחריות ומוגזם את בריאותו של מייקל. רק בשביל לנצח. הבולס לקחו אליפות בסופו של דבר, ג'ורדן נותר בריא ושלם. הביקורת נשכחה.
ביום חמישי האחרון, דייויד בלאט סיכן את קיירי ארווינג. לאחר כמעט פלייאוף שלם בו סבל מכאבים בברכו ולאחר שבועיים בצד, מאמן קליבלנד השאיר את הכוכב שלו 43 דקות על הפרקט.
"לתת לו לשחק 43 דקות זו איוולת", אמר בקולו התוקפני/שחצני סטיבן איי. סמית', אחד מפרשני הספורט המוכרים והמשפיעים בארה"ב. "זה בלתי מובן ובלתי נסלח". אז נכון, הרוטציה של 8 שחקנים עלתה לקליבלנד ביוקר בדקות הסיום. ייתכן וגם את הדקות של ארווינג ראוי היה לווסת טוב יותר.
אבל כמו בסיפור ההוא של ג'ורדן, כך עם ארווינג (להבדיל, כמובן) – זהו גמר NBA. וקיירי הוא סופרסטאר. ואם הוא אומר שהוא יכול לשחק, אם הרופאים מאשרים לו לשחק ב-100% כוח, אז הוא צריך לשחק. כי זה הגמר.
הקללה?
כעת הפציעה משנה לקליבלנד את הפרספקטיבה. עכשיו היא באמת ובתמים האנדרדוג בגמר. לבלאט אין מה להפסיד,
הנטל להביא אליפות יורד מכתפיו של לברון ותקרת הזכוכית כבר ממש נוגעת בראשה של הקבוצה. כל הפסד, בכל תוצאה, יתקבל על הדעת. כל ניצחון, יהיה בלתי נתפס.
ואולי זה המצב המושלם. הרי גם את אטלנטה החזקה קליבלנד ניצחה ללא הרכז הפותח שלה. כעת היא משוחררת. שחקנים כמו שאמפרט וסמית' שרעדו במשחק הראשון שלהם בקריירה בגמר, יכולים לזרוק מבלי לחשוש מה תהיה המשמעות להחטאה. בלאט יכול לאלתר ולהפתיע. לתת ללברון להוביל כדור ולהציב חמישייה גבוהה, למשל. רק שהרוטציה חייבת לגדול. ממש כמו התנועה ללא כדור בזמן הבידודים של ג'יימס בהתקפה.
אז רגע, בלאט אשם בפציעה של ארווינג? אולי בכלל לברון אשם, בגלל שלא חדר במהלך האחרון של משחק 1 לסל? או שספורט, הוא בעצם המקום היחיד בו האגדות והרוחות קמות לתחייה. אולי העובדה שקליבלנד לא זכתה בשום תואר ספורטיבי כבר 51 שנה, היא לא מקרית – אולי באמת יש עליה קללה.
מסכימים? הצטרפו לדיון בטוויטר של שרון דוידוביץ', או בעמוד הפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
