להכות בהם
שיקום הרצועה אינו אפשרי עד שלא ירוסנו הג'יהאדיסטים. בשביל לתת גזר חייבים קודם כל להשתמש במקל
הגראדים שהתפוצצו אתמול ובשבוע שעבר בנגב המערבי העלו בבת אחת את מפלס התחזיות לקיץ חם נוסף בדרום. אבל שיגורי הרקטות הפרובוקטיבים של הארגונים הסלפים-ג'יהאדיסטים מעזה אינם גזירת הגורל. ישראל יכולה להוציא לנאמני דאעש העזתים את החשק להצית סבב לחימה גדול נוסף בין צה"ל לחמאס. הסוררים רוצים שנכסח עבורם את האויבים שלהם ברצועה, אך לישראל יש אינטרס ברור שתהיה כתובת שלטונית ברצועה שתמנע כאוס כמו שיש כעת בסוריה, עיראק ותימן.
חמאס הוא גורם שלטוני שיש לו מה להפסיד ולכן אפשר להרתיע אותו, ואפילו לנהל איתו משא ומתן על רגיעה ארוכת טווח. הקבוצות החמושות שנשבעו נאמנות לדאעש או לאל-קאעידה אינן כאלה, ולכן הן צרה שיש לנטרל אותה.
אפשר לעשות זאת באמצעות שימוש מתוחכם במקביל בגזר אזרחי ובמקל צבאי. הגזר האזרחי הוא מבצע גדול לשיקום הריסות הרצועה וכלכלתה. התנעה של פרויקט כזה בהיקף מלא ובלו"ז מהיר במימון בין לאומי, תיתן פרנסה ועיסוק בכבוד לאלפי צעירים מובטלים. היא גם תגרום לבני משפחותיהם של הסלפים-ג'יהאדיסטים לרסן את "יקיריהם" כדי שלא יחבלו בסיכוי שסופסוף יהיה להם גג מעל הראש ופרנסה בכבוד. כיום, אין שום מוטיבציה לחמולות להתעמת עם הצעירים המשועממים והמוסתים הרובצים במסגדים.
הפרדוקס הזה הוא סיבה נוספת שבגללה ישראל חייבת למצוא דרך פעולה צבאית לדיכוי ירי הרקטות הפרובוקטיבי של נאמני דאעש. הדרישה לגבש דפוס פעולה צבאי יעיל נגד הסלפים-ג'יהאדיסטים נובעת בראש ובראשונה מהצורך לתת ביטחון ותחושת ביטחון לתושבי דרום ומרכז ישראל.
בפני צה"ל פתוחות שלוש דרכי פעולה שיש להן סיכוי למנוע את הירי הספוראדי מהרצועה:
1. מבצע צבאי גדול בנוסח "עופרת יצוקה", כולל תמרון קרקעי לכיבוש הערים המרכזיות ברצועה. בסיום הכיבוש צה"ל והשב"כ יישארו בשטח שנכבש לתקופה של חצי שנה-שנה ויפעלו בתוכו לביעור כל גורמי הטרור. היתרון שבדרך פעולה זו הוא שאפשר באמצעותה לפגוע אנושות לא רק בג'יהאדיסטים אלא גם בזרועות הצבאיות של חמאס וגא"פ, ומה שחשוב יותר – בתשתיות שלהם מעל ומתחת לפני הקרקע.
גם החסרונות ברורים: אבידות בנפש, עלות כלכלית אסטרונומית והסתבכות מדינית בזירה הבינלאומית.
2. להכריז שחמאס, כגורם השלטוני היציג ברצועה, הוא הגורם שאחראי למנוע ירי רקטות משטחה. כל ירי - גם אם התבצע על ידי נגד חמאס אבל מי שמכונים סוררים. על פי עקרון זה, על כל חימוש שנורה מהרצועה ומתפוצץ בשטחנו מגיב צה"ל בפגיעה בנכסים צבאיים ואזרחיים של חמאס.
התמשכות הירי מהרצועה נענית מצדנו בתגובות שהולכות ונעשות קשות והרסניות יותר ויותר. מכות התגובה מאופקות שמנחית צה"ל נועדו לגבות מחמאס מחיר שהולך ונעשה כבד מפעם לפעם, אך מבלי למוטט את הארגון. המטרה היא שחמאס יצטרך לשקול אם הוא מוכן לספוג מכות ישראליות שילכו ויחמירו, כולל מבצע גדול שיאיים על שלטונו ברצועה, או שיחליט להיכנס למבצע שיטתי גדול שיוציא מכלל פעולה לזמן רב את הקבוצות החמושות של תומכי דאעש ואל קאעידה.
כעת, שש שנים אחרי, שורר מצב דומה וישראל מצפה מחמאס שיפעל באותה דרך ובאותה הנחישות. צה"ל צריך לגרום להם לעשות כן. זו השיטה המועדפת כעת על ממשלת ישראל ומערכת הביטחון. מעלתו העיקרית של דפוס פעולה מאופק זה היא שאנו משמרים גורם שלטוני ברצועה ומכריחים אותו לרסן את ה'סוררים'. המגרעת היא שבינתיים לפחות חמאס גורר רגלים וחושש להתעמת עם הסלפים-ג'יהאדיסטים לכן צריכה ישראל לנקוט בדרך פעולה שלישית.
3. פעולה ישירה נגד הסלפים-ג'יהאדיסטים. כל מה שהשב"כ וצה"ל יודעים לעשות ועשו בעבר גם ברצועת עזה: סיכול פיגועים בהתהוות כולל שיגור רקטות ופצמ"רים, סיכול ממוקד ושיטתי של מנהיגים ופעילים עיקריים ופגיעה בתשתיות הטרור. המגרעת היא שפעילות כזו עלולה להביא להתלקחות רבתי לא רצויה בין השאר מפני שחמאס יאותגר והזרוע הצבאית שלו תחוש צורך לגלות התנגדות.
בעיה נוספת היא שכדי לפגוע אנושות בסלפים-ג'יהאדיסטים דרוש הרבה מאוד מודיעין מפורט מדויק ואמין; כמו זה שהשב"כ ואמ"ן מספקים ומשתמשים בו לסיכול טרור ביהודה ושומרון. אלא שבעזה איננו נוכחים כעת כמו באיו"ש, כך שאיסוף מודיעין בכמות ובאיכות הנדרשים עלולה לקחת הרבה זמן ותדרוש השקעת משאבים רבים.
נראה לי שבסופו של דבר צה"ל והשב"כ יקבלו הוראה משר הביטחון וראש הממשלה ויעשו את מה שצריך
בתחום איסוף המודיעין ובתחום המבצעי לדיכוי הג'יהאדיסטים. השאלה היא מתי זה יקרה - ואם זה יקרה - אם זה יביא להסלמה ולסבב נוסף כפי שחוששים מתנגדי דרך הפעולה הזו.
חשוב לזכור: צה"ל והשב"כ יכולים לפעול צבאית ביעילות לדיכוי הירי שמייצרים סניפי דאעש ואל-קאעידה בעזה. זאת בתנאי שיהיה להם מודיעין והחלטה של הקבינט. אולם המפתח לשימור ארוך טווח של השקט ברצועה מותנה בשיקום האזרחי.
לפנייה לכתב/ת 
